נוצות לבנות,
רכות רכות,
שהרוח מלטפת אותן בעדינות רבה.
עינייה מסתכלות על השמש החמה,
ששוקעת לאיטה.

פתאום נשמע פיצוץ.
האבנים מפלחות את האוויר,
האש משנה את צורת המחשבה,
וחול נהפך לבוץ בתוך המים הצחים,
שהשחירו מלכלוך אנשים.
ולפתע נוצותיה של הציפור,
נהפכות גם הן שחורות,
מהעשן שבאוויר.

האיש בפינת הרחוב התחיל לרוץ,
הוא לא יודע לאן,
הוא רוצה לרוץ.
בדרך נופלת דמעה מעין ימין,
מחליקה על לחיו,
ונוצצת כמו אבן יקרה.
ואז,
מעין שמאל.
ומשם הדמעות זרמו כמו נהר סוער.

הוא הוריד את המשקפיים השחורות ,
וניגב את דמעותיו הקרות.
הילד הפיל את הסוכרייה שבידו,
והיא נשברה לאלף רסיסים.

באותו רגע נשמעה צעקה חדה,
ששברה את האוויר.
היה הרבה דם והמון אנשים מבולבלים.

רעש הסירנה נשמע.
הם אמרו לה שהם ניסו להציל אותו.
היא נפלה על הריצפה,
ושכבה שם שמוטה.
אחרי כמה רגעים היא קמה וראתה אור ,
מישהו דיבר אליה.
הוא אמר לה שהכול יהיה בסדר.
שהם צריכים רק לרצות,
כולם.
וככה היה.
הם רצו חזק חזק,
ניסו חזק חזק,
והיה בסדר.
וימשיך להיות בסדר,
כי ככה הם רצו.