בזמנו, כשאהרון-תמם השקיע מאמץ בחיפוש אחר נעימה שאוזנו קלטה
באקראי, התייחס לכך הקהל של מוני בזלזול.
"באימא שלי!", אמר אז פרג'ון, "הבחור יורד מן הפסים. וחוץ מזה,
למה הוא צריך מוזיקה של קונצרטים, (את המילה הזו ירק בבוז).
למה? למה לא משהו עם מילים?"
"מה זה משנה?", שאל מוני, "הרי הוא בכלל לא יודע שום שפה".
הסלידה ממוסיקה שאינה פופולרית ומוכרת הבריחה את הקבצנים
הרוסים, המנגנים נעימות קלאסיות, שכן, ניתן לומר בוודאות כי
כאן, ליד הקפה-של-מוני, אין פרנסה.
"המנגינות שלהם רק עושות לי עצבים", היה מוני חוזר ואומר.
והנה, בוקר אחד התייצב על המדרכה בחור צעיר עטור עגילים, מאלה
המכונים "תרמילאים". הוא ישב בשיכול רגליים על שק-שינה מגולגל,
לפניו מגבעת מסרטי המערב- הפרוע ולידו טייפ כפול רמקולים.
הוא הפעיל את המכשיר, הוציא מכיס חולצתו פנקס, תלש פיסת נייר
דקיקה, ומכיס אחר הוציא ארנק עור, ממנו שפך בזהירות טבק, אל
הנייר. אחר כך העביר את לשונו על שולי הנייר וגילגל אותו
לסיגריה . הוא קם וביקש אש מעורך-הדין בטיטו-שלהבת. אחר כך שב
וישב במקומו והפעיל את הטייפ בעוצמה נמוכה.
הרחוב היה ריק עדיין והמנגינה זלגה מן הרמקולים וגלשה ועטפה את
הפיקוסים שעל המדרכה. הדרורים, המתקוטטים תדיר עליהם, קפאו
והיטו אוזנם.
אחר כך פגעו הצלילים בחלונות הראווה ונתזו מהם למדרכה השניה,
ושם בדוכן ממול, במקום שנשמע תמיד רחש קציצות הפאלפל המיטגנות
- הניח טואיטו את הכף, ניגב את ידיו בסינרו והתקרב לטווח
שמיעה, עומד וממשיך לנגב ידיו בהיסח הדעת, בעיניים מעורפלות.
השיחות בקפה-של-מוני פסקו. פרג'ון הכין לשונו לומר דבר מה, אבל
התחרט.
עאדל המלצר, פחית טונה בידו האחת והפותחן בידו השניה - יצא
בצעדים חרישיים. התבונן והקשיב.
ולא היו מילים. הייתה רק מנגינה. ואת המנגינה קרע צלצול סלולרי
של עורך-הדין בטיטו-שלהבת. הוא נטל את המכשיר ולחש לתוכו: "לא
עכשיו! אני עסוק!".
ואחר כך עברה במקום חבורה צעקנית של תלמידי תיכון, בדרכם
לתחנת אג"ד. וכשהתקרבה הקבוצה, נשתתקו כולם והתקבצו סביב
הטייפ. ונערה אחת הוציאה מן התיק את ארנקה והשליכה מטבע. ומיד
נתעוררו תלמידים אחרים ועשו כמותה. אך את המטבעות לא השליכו,
אלא הניחו, כדי שהצלצול לא יפריע את המנגינה.  ואז מישהו הצביע
על שעונו וכולם פנו בשקט לדרכם.
הרחוב החל להתמלא באנשים הממהרים לתחנה. גם בכביש התרבו כלי
הרכב. רעש הרחוב גבר על המנגינה.
ואז קם הבחור, אסף את המטבעות, חבש את המגבעת ונטל את חפציו.
עתה כולם התעשתו וחזרו לשיחות היום-יום.
רק לאהרון-תמם היה צר על המנגינה שפסקה. כשהבחור עמד לעזוב,
מיהר אליו אהרון-תמם ובאנגלית שבורה ביקש לדעת את שם היצירה.
כשראה שהדבר אינו עולה בידו, קרא: "בטיטו, אחי! בוא תציל אותי
לפני שהוא בורח. אתה הרי בן-אדם מושכל, בחיאתק!".
ואכן, בטיטו-שלהבת נענה ברצון. הוא הוציא מכיס הז'אקט עט
מהודר. מכיס אחר שלף פנקס מהודר, וכעבור דקה נרשם הכל, כדת
וכדין, על פתק שנשא את הכותרת: בטיטו-שלהבת - משרד עורכי-דין.
הם הודו לצעיר ושבו למקומם.
"עאדל!", קרא אהרון-תמם, "אספרסו כפול לעורך-דין המושכל. וגם
צלחת בוטנים".
פרג'ון אמר: "התמם הזה, שוב נדבק לו ווירוס".
מוני אמר: "אתה, אל תתחיל עם המילים האינטליגנטיות. יודעים שגם
אתה מושכל".
ובינתיים, בין לגימה לפיצוח, הסביר בטיטו-שלהבת את פשר המילים
הלועזיות לתמם: "הבחור הוא משוויצריה. הנעימה הזו היא חלק
מסדרה שבאותה ארץ כולם מכירים את הדיסקים האלה".
אהרון-תמם ביקש את הפתק, לחץ בשתי ידיו את ידו של בטיטו-שלהבת,
ואמר: "בטיטו, נשמה! עשית ממש מצווה!".
הוא מיהר למכוניתו ונסע אל חנות המוסיקה ברחוב הרצל.
"אין לנו דבר כזה", אמר המוכר, "אולי תמצא את זה בבניין האופרה
בתל-אביב".
אהרון-תמם שב אל מכוניתו וירד אל כביש החוף הפקוק. הוא נכנס
לחנות המוסיקה בבניין האופרה והגיש לנערה בדלפק את הפתק.
היא הציצה בפתק וענתה בשוויון נפש: "אין לנו כאלה".
"אז איפה משיגים?", שאל בייאוש.
"תיסע לשוויץ", ענתה כלאחר יד.
אהרון-תמם גרר את רגליו לחניון.
"זה הגורל שלי", "אמר לעצמו, "תמיד אני מנסה להשיג מה שאי
אפשר".
בלילה לא הצליח להירדם. אשתו חשה שהוא מתהפך מצד לצד.
"עאיוני! מה מדאיג אותך?", שאלה.
הוא הרהר מעט וענה: "יום-מ'ולדת שלך מתקרב ורציתי לתת לך מתנה,
לא כמו כולם..".
"יופי! על מה חשבת?"
אחרי שתיקה, השיב: "נסיעה לחוץ-לארץ. מה יש? כמו העשירים".
נשתררה שתיקה.
אחר כך חיבקה אותו ואמרה: "בשבילי מספיק גם לנסוע לטבריה".
"לא! לא! אני באמת מתכוון לזה".
למחרת, אצל מוני, שאל פנחס בשקט את אהרון-תמם: "נרגעת כבר
מהמנגינה? אתה היית כאילו בהלם".
"אני יגיד לך", ענה אהרון-תמם, "הייתה לי הרגשה כאילו המנגינה
מוכרת לי. לא ששמעתי אותה ברדיו, או משהו כזה. זה כאילו בפנים.
כאילו היכרתי אותה בגילגול הקודם".
"קוראים לזה", אמר פנחס, המורה, "דה-ז'אוו ז'תומרת, שאתה בטוח
שכבר היה לך עם זה משהו".
"שיהיה. אם אתה אומר. אבל, אני מרגיש שאני מוכרח להשיג את זה.
זה, בעברית יפה, ממש תשוקה".
"קוראים לזה", אמר בטיטו-שלהבת, שהקשיב מהצד, "דחף
לאו-בר-כיבוש".
"שיהיה", הסכים אהרון-תמם, בשביל למצוא את זה אני מוכן לנסוע
לכל העולם".
"לא צריך כל העולם. מספיק שתיסע לשוויץ".
"איך אני ייסע? איך אני יכול להסתדר שם? איך אני אדבר? עברית?
טריפוליטאית? מה? אתם עושים צחוק?"
"מה אתה דואג? לך למשרד של יעקב אבין. הוא יסדר לך הכל
טיפ-טופ".
"מה? הקווקזי הגנב הזה?"
"הוא לא גנב", ענה בטיטו-שלהבת, "תנסה ותראה. אם יהיה פאשלה,
אני משלם!".
"אתה? אתה אין לך גרוש, אפילו שאתה עורך-דין".
אהרון-תמם קיבל מיעקב אבין שירות מעולה: מן הדרכון ורכישת הכסף
השוויצרי ועד למונית שתסיע אותו למלון בעיר העתיקה של ציריך.
וביום שלישי, לפני השעה שבע עלה על המטוס ובאחת עשרה וחצי כבר
טייל עם רעייתו בבאנהוף-שטראסה, הוא הרחוב המרכזי, כשהם נזהרים
בחציית הרחובות מפחד החשמליות המגיחות ללא אזהרה.
"אני מת לאיזה אספרסו", אמר לרעייתו, "חסר לי הקפה של הבוקר
אצל מוני".
היה סגרירי והגשם החל לטפטף.
"לא חשבנו על זה", אמרה לו אשתו.
הם נכנסו לחנות סמוכה וקנו קסקט ומטרייה.
אחר כך נכנסו בחששות גדולים לבית-קפה, אולם המלצרית הבינה כאשר
ביקשו קפה וקרואסון.
אהרון-תמם עיקם את שפתיו, ואמר: "מוני יכול ללמד אותם איך
עושים קפה נורמלי".
"רק עכשיו שמתי לב", אמרה לו, "שקיצצת סוף סוף את הציפורן
המגעילה של האצבע הקטנה".
"זה בשביל חוצ-לארץ, שלא יגידו עלינו כל מיני דברים. אם החברים
אצל מוני, יראו את זה, כבר יהיה להם מה להגיד".
הם שוטטו בהשתאות מול המחירים בחלונות הראווה, ("ועוד תכפיל את
זה ותהפוך לשקלים", העירה אשתו). אחר כך עמדו ברחוב, נפעמים
למראה הלבוש המהודר של העוברים ושבים.
"נראה כאילו העירייה מרססת כאן שאנל-חמש באוויר", חייך
אהרון-תמם.
"צריך לחזור למלון. הרגליים שלי גדלו בכמה מיספרים", אמרה
אשתו.
הגשם התחזק.
"אצלנו עכשיו חום אימים. וכאן יורד גשם", העירה, "תראי את הצבע
של העלים. כאן עכשיו סתיו".
הם אכלו בדרך נקניקיה בלחמנייה ושבו למלון.
לאחר מנוחה קלה הציע אהרון: "את תלכי לכול-בו 'יילמולי' ותקני
לך מעיל ובשמים ומה שאת רוצה. רק אל תעייפי את הכרטיס וויזה.
אני הולך ככה סתם, להסתובב בעיר. ניפגש בשש בכניסה לכול-בו".
הוא שוטט מחנות מוסיקה אחת לרעותה, מציג בכולן את הפתק עם שם
הדיסק, שנרשם על ידי בטיטו-שלהבת, אך לא מצא את מבוקשו.
מיואש, ירד אל שפת נהר הלימאט. נשען על המעקה והתבונן בברבורים
והברווזים המשתכשכים על הגלים, בין טיפות הגשם. הרוח השירה
עלים צהובים, דמויי כף-יד, וכיסתה את המדרכות בכתמי צבע.
"אני חושב שבאמת פרג'ון צדק. ירדתי מהפסים. הוצאתי כמה אלפים
שקלים בשביל חלום על מוזיקה שאף אחד לא יודע עליה", אמר לעצמו
בתחושת כישלון צורבת.
הוא הציץ בשעון. השעה הייתה רבע לשש. הוא התעשת והחל בצעידה
מזורזת לאורך רחוב הבאנהוף, אל הכול-בו 'יילמולי'.
הרחובות כבר החשיכו. בסימטה אחת הבחין בשלט מנצנץ את המילה
מוסיקה.
הוא עצר במקומו, מתלבט בין רצונו להיכנס לחנות, לבין הבטחתו
להתייצב בשש בכניסה לכול-בו.
"היא תכעס נורא", חשב.
ואז פסע לתוך החנות, והציג בפני המוכרת את הפתק.
הנערה פסעה אל אחד הדלפקים ושבה עם הדיסק המבוקש. אהרון-תמם חש
את הדופק ברקותיו.
"אני עוד אקבל התקפת לב מן העניין הזה", אמר לעצמו.
הוא יצא מן החנות אל הגשם המטפטף, מסתיר את הדיסק בתוך מעילו.
פתאום היכו באוזניו צלילי פעמונים. הוא הרים את עיניו וראה
שהוא עומד ליד כנסייה. מתוך הכנסייה עלתה שירת ילדים. מתוך
סקרנות הוא הציץ פנימה וראה מרחוק, על הבמה, מקהלת ילדים,
בגלימות לבנות. ואז נזכר בקישוטים לחג המולד שנראו בחנויות,
לאורך הרחוב כולו.
הוא עמד בפתח, מאזין. מישהו רמז לו להסיר את כובעו. הוא הזדרז
להסיר את הכובע ופסע פנימה, מרותק לקולות המלאכים.
כשעבר אחר כך ליד חנות שעונים הציץ בחטף וראה שכל השעונים
בחלון הראווה מכוונים לשעה המקומית. ואז נזכר שהשעה כאן מוקדמת
מן השעה בארץ. רווח לו. עתה כבר לא היה צורך למהר.
הוא נכנס לחנות אלקטרוניקה ורכש דיסק-מן ומיד הכניס את הדיסק
למכשיר, ואת האוזניות באוזניו. כשיצא הניח את המכשיר בכיס
מעילו.
הצלילים הנכספים החלו לפעפע לתוך גולגלתו. הוא הלך לאיטו,
בעיניים עצומות למחצה וכמעט נדרס על ידי חשמלית חרישית.
בדרך חזרה, במטוס, אמרה לו אשתו: "אתה נראה כמו איזה מסומם".
"באימא שלי!", ענה לה "אני גם מרגיש ככה".
"למה זה?", שאלה.
"קחי את האוזניות ותקשיבי".
היא עשתה כדבריו.
תחילה היה סימן שאלה על פניה. אחר כך התרווחה במושב הצר, עצמה
את עיניה ושקעה בהקשבה מרוכזת.
כשהגיעה הדיילת עם המגשים, קשה היה לאהרון לנתק את רעייתו מן
המוסיקה. היא כיבתה את המכשיר ושאלה: "מה המוזיקה הזו?"
אהרון הסביר לה.
"אתה יודע? המנגינה הזו, אני לא יודעת איך להגיד את זה... זה
משהו כמו תערובת של תפילה ומוזיקה של הטבע. כשאתה מקשיב לזה,
זה עושה לך תמונות בראש. של הרים ונחלים ועלים מרשרשים על
העצים, וגלים של ים. ואני לא יודעת מה עוד".
ביום ראשון בערב, שבו אהרון-תמם ורעייתו לארץ.
למחרת לא התייצב בקפה-של-מוני. בלילה הקודם עסק בהקלטה מן
הדיסק אל קסטות, כדי שיוכל להאזין למוסיקה במכונית.
בבוקר, כשנכנס למכוניתו, הבין שההקלטה פגמה באיכות הצלילים.
לכן וויתר על קפה אצל מוני, נסע אל זליכה וביקש להתקין מערכת
משוכללת להשמעת דיסקים.
מכאן ואילך הבינו היושבים אצל מוני כי אהרון-תמם "מידרדר
והולך". נפוצה שמועה שהוא לומד מוסיקה.
"אומרים שבמקום ללכת לעבודה הוא הולך לחנויות דיסקים", הכריז
מוני.
ואכן, לאחר שאהרון-תמם הקשיב אלפי פעמים לדיסק, החל לגלות
עניין בעולם המוסיקה.  ראשית הלך בהיחבא לספרייה העירונית וקרא
שם, באולם העיון, באנציקלופדיה של גדולי המלחינים. בפעם הבאה
כבר הביא עימו מחברת ורשם בטבלה מסודרת את שמותיהם, תקציר
קורותיהם ושמות היצירות העיקריות שלהם. במקביל החל לכתוב לעצמו
מילון של מונחי המוסיקה.
ושם, בספרייה העירונית, על מדף של האוניברסיטה הפתוחה, גילה כי
בתל-אביב מתקיימים קורסים להאזנה מודרכת. הוא התייצב, בתחושת
מבוכה, בקורס, בחברת אנשים זרים. הוא היה תלמיד שקדן, וכיוון
שאיש לא הכיר אותו, העז לשאול שאלות שעוררו לעתים גיחוכים.
משנסתיים הקורס, לא שבע אהרון-תמם, ותיאבונו התעורר ביתר שאת.
הוא נענה בשמחה להזמנת המרצה לנסוע בשבת לאבו-גוש להאזין יחדיו
למקהלה שתבצע יצירות מיוחדות.
רעייתו התלוותה אליו בחשש כבד: "איך אני אתלבש? איך אני אשב כל
כך הרבה זמן לשמוע משהו שלא מדבר אלי? עאיוני?"
אהרון-תמם לא ענה. ממבט עיניו הבינה עד כמה הדבר חשוב לו.
"בסדר! נוסעים!", היא החליטה.
כשהגיעו לאבו-גוש, הצביע אהרון-תמם על מבנה הכנסייה. "זה
כאן!".
"ירחם השם על מה שאנחנו עושים. אתה זוכר שהיום שבת", אמרה.
אהרון-תמם החנה את המסחרית שלו עם השלט 'האחים תמם -
תריסולים', בין וולבו מהודרת לבין טויוטה שחורה, מסוג שכמוהו
רואים בסרטים.
בתוך הכנסייה קיבץ המרצה את בוגרי הקורס והסביר להם בלחש את
התוכנית. אהרון-תמם ורעייתו תפסו את מקומם. הוא קרא בתכנייה
והיא, עיניה היו מרותקות לחלונות הגבוהים-צבעוניים. לאורך כל
האירוע היא החזיקה בידו.
בלילה, לאחר ששבו לביתם מאוחר, לא יכולה הייתה להירדם. אהרון
שמע אותה מתהפכת במיטה. כשהבינה שהוא ער, לחשה לו: "אסור לך
לספר על זה לאף אחד! כולם יפסיקו לדבר איתנו".
"אבל איך זה היה בעיניך? את שתקת כל הדרך".
היא הרהרה מעט, ואחר כך אמרה: "זה כל כך מיוחד, שאני לא מוצאת
מילים. אם לא הייתי מתביישת, הייתי אומרת שזה משהו שמיימי. כמו
קולות של מלאכים. אתה מבין את זה?"
אהרון-תמם חש שאת המשפט האחרון סיימה בדמעות. ולפתע נחנק גם
הוא.
אשתו, שהבחינה בכך, החלה לנשק את דמעותיו ואמרה: "עכשיו אני
מבינה מה זה 'דמעות אושר', ונצמדה אליו.