ישבת מולי בלי לומר מילה והבטת לתוך עיניי המבט שלך הכאיב לי
אבל המשכתי להביט לך בעיניים משחק בכוחות האין סופי שלנו.
במבט רצינו להוכיח מי יותר חזק, קרב של שתיקות.
הושטת לי את ידך ללחיצת יד לחצתי את היד המושטת בלי להוריד את
מבטי והרגשתי את כוח הלחיצה שלך.
את ניתקת את הקשר הדק שנוצר בין עיננו והתחלת להסתובב סביבי
בחדר משמיעה טיעונים ואני שותקת מהנהנת בהסכמה.
יצאת החוצה משאירה אותי לרשות עצמי ושוב נסחפתי רחוקה מכל
ההגיון שבך.
מרחיקה עצמי ממך ככל שיכולתי מתנתקת ממך ומדברייך ושומעת בראשי
את קולך מהדהד מסביר מוכיח וכל כך צודק, זה לא יעזור, להשלים
איתך אני לא יכולה משחק הכוחות נמשך, מעשים מבטים שתיקות,
דיבורים מלאי זעם והמון חוכמה נשפכים מפי מפיך את לא מוכנה
להקשיב וגם אני אוטמת את אזני לקולך החזק, ספק אם אי פעם נגיע
להסכמה, אנחנו כל כך שונות.
בשקט חדרו דברייך לראשי מחלחלים באיטיות לתוך מאגרי הרגשות.
מרגישה אותך בכל מקום רואה אותך תמיד, בפני האנשים שעוברים
ברחוב בקולות הילדים שצוחקים, בקולות הבוקר והערב, רוצה להתנתק
לגמרה ולא מצליחה.
את רודפת אחרי לכל מקום מנסה להראות לי כמה את חזקה, בסופו של
דבר תנצחי, את תמיד מנצחת אבל אני אלחם אני תמיד נלחמת.
את אמרת לי שאין לך שמיים להסתכל אליהם ואני אמרתי לך שיש אני
לא יודעת למה התכוונת אבל להתווכח הייתי צריכה לצעוק את ההפך
ממך להיות כולי ההפך ממך.
היית האויבת שלי וחברתי הטובה ביותר מטורפת והגיונית בו
זמנית.
בהמון שתיקות ובמעט מילים היינו נלחמות משחק של כוח, כוח השכל,
ההיגיון.
במרוץ אין סופי אחרי הפחד אחרי ההוכחות.
פחדתי ממך כמו שאת פחדת ממני ועדיין המשכנו במשחק שלנו משחק
ללא סוף ללא התחלה.
בלעדייך לא הייתי מי שאני אני לבד ואיתך בקו מקביל ומרוחק שלא
ייפגש לעולם.
אני ואת, המציאות כל כך רחוקות ואת ניסית להתקרב, לקרב ואני
מתרחקת יותר, נמאס לי.