[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סתם איתי
/
תיאטרון האיוולת

ישבתי שם, בקצה השולחן, כמו תמיד, יושב בצד, לא מדבר, לא
מחובר, מהרהר על דברים ברומו של עולמי.
אייל כהרגלו פרץ לחדר בסערה, כשבידיו התסכית שכולם ציפו לה,
"אני גאה להציג בפניכם, סוף סוף, את קמפיין השיווק החדש שלנו,
שימו לב, זה יכול להגיע לכל מוצר, בכל תחום, זה גדול, זה כביר,
זה ציוני, זה ישראלי! מוצרי שואה!" אמר נרגש, והציג לפנינו את
התסכית הראשון, כשעליו מצויר בקבוק קוקה קולה בצבעים אפורים
שעליו מודפסים תצלומים מגטו ורשה והסלוגן החגיגי, "קוקה קולה -
זה לא בשבילך, זה לזכרם" , והנה פרסומת למוצר פוטנציאלי נוסף,
הוא הכריז בחגיגיות : "(בן נוער טיפוסי אומר לחברו):אחי אתה לא
אוכל דנונה ביו אושוויץ? (החבר השמאלני עונה לו) -לא, למה לי,
גם ככה זה קרה לפני 50 שנה, מה 'כפת לי, (קריין דרמטי תוך כדי
תמונות מהמשרפות) דנונה ביו אושוויץ, שהילדים שלנו תמיד יזכרו,
דנונה ביו אושוויץ, אסור לנו לשכוח!".
אחרי זה הוא נתן איזו הרצאה קטנה על שיווק מוצרי צריכה שחייבים
לקנות בדיוק כמו שחייבים לראות משדרי שואה בטלוויזיה, ועוד
כהנה וכהנה שטיפות מוח שהוא הכין לצופי ערוץ 2.
מחיאות כפים רמות נשמעו, אני יצאתי מהחדר.

לפעמים אני לא יודע מי יותר משוגע, הקופירייטרים איתם אני נפגש
כל יום או הצופים שבולעים את הזבל הזה, אני שם בדרך כלל כמו
עציץ, אבל פעם בכמה זמן יוצאת לי איזו הברקה אז הם משאירים
אותי שם, בינתיים רק לקישוט.
אני נוסע במכונית, ושלט קטן שעליו כתוב "התיאטרון האחר" עם חץ
ימינה תופס את עיני, אני פונה בסמטה ומגיע למבוי סתום. אני
יורד מהמכונית ורואה חדר מדרגות תת קרקעי ארוך פתוח, אני נכנס
ויורד במדרגות למטה.
קולות קרקס נשמעים ברקע, אני מתקדם עוד ופתאום אולם גדול נפרש
לעיני, כמה עשרות צופים אשר ממלאים את האולם ועל הבמה ליצנים
מחוייטים בטוקסידו, רוקדים ומחייכים, צועקים לקהל "אתם רוצים
להשתלהב? אתם רוצים להזדעזע?" הוא שואל, והם יושבים אדישים,
ומדליקים כולם סיגריה סימולטנית.
"היום אי אפשר לזעזע אנשים" השני אומר לו, "לא! אני אצליח
לזעזע אותם, הבא לי את התינוק" הוא אומר, והשני מביא לו תינוק
בן שנתיים. התינוק עומד, מנסה ללכת, הליצן בועט בו, הוא נזרק
על הרצפה, "אי אפשר לזעזע אותכם הא? ומה תאמרו על זה?" הוא
צורח, שופך בנזין על התינוק וזורק מצית, התינוק עולה בלהבות,
הליצן מחייך בסיפוק, המסך יורד, הקהל מוחא כפיים ויוצא
מהאולם.
אני הולך למאחורי הקלעים, חייב להבין מה לעזאזל קורה שם, אני
נכנס מאחת הדלתות שבצידי האולם, ונכנס לתוך מסדרון של חדרי
איפור למיניהם, אני נכנס לחדר שעליו כתוב "חדר וועידות, הלבשה,
והסנפה ראשי".
בתוכו אני רואה את שני הליצנים מחליפים תלבושות, "תגידו, מה
לעזאזל עשיתם שם?" אני שואל אותם, "למה אתה מתכוון?" הם
מיתממים, "הקטע עם התינוק אני מתכוון!" אני עונה להם בחריפות,
"הוא, הכל בסדר איתו" הוא אומר ומצביע לי על התינוק שיושב בקצה
החדר כשסיגר תקוע לו בפה "אפקטים זולים" השני מוסיף. "מה
לעזאזל אתם עושים כאן?" אני שואל אותם, "תיאטרון" הם עונים לי,
כמה צפוי, בתיאטרליות.
"זה לא תיאטרון" אני עונה להם, "נכון, זה תיאטרון אלטרנטיבי"
הם עונים לי, "זו תרבות שלמה" אחד מהם אומר לי, "רוצה להצטרף
אלינו?" הוא שואל ואני נד בראשי ומסתובב ללכת, "רק הלילה" הוא
אומר לי, "רוצה לעשות איתנו סיבוב?" הוא שואל, 2 דקות אחר כך,
אנחנו במכונית.
בתוך המכונית אני יושב, הם נוסעים להם, מדברים בינם לבין עצמם
עם עיניהם ותנועות ידים איטיות, ריח חזק של אף פעם נישא באוויר
המכונית, כרגע אני יותר מוקסם ממודאג.
אנחנו מגיעים למקום. נראה כמו דיסקוטק רגיל, אך מיד לאחר
הכניסה, התגלה שזה לא כך, לא כך בכלל.
המוסיקה היתה מוסיקה קלאסית, והאנשים התנועעו באיטיות עם גופם,
מתכופפים לאחורה כאילו הם משחקים לימבו ואז מזדקפים שוב, הכול
בתנועות איטיות, ובעיניים חודרות, אנשי מונה ליזה, ככה הם נראו
לי, לכל מקום שלא הלכתי העיניים שלהם נראו ממוקדות עלי, למעשה,
הן לא היו ממוקדות כלל, כל איש היה שבוי בעולמו, רק הוא,
המוסיקה, והדמיון, "אנחנו קוראים לזה התעמקות קבוצתית" הוא
אמר, "שם מחריד" עניתי לו, "אבל קולע" השני הוסיף "כל אחד
מתחבר לעצמו ורק לעצמו, זה סוג של פגישה עם עצמך, מנותק
מהסביבה, אך עדיין בחברתה" הוא אמר, "ומה המטרה של כל זה?"
שאלתי, הוא ענה בהתרגשות "אלטרנטיבה! משהו אחר! משהו טהור
יותר, טוב יותר, אישי יותר, פחות המוני, פחות בנאלי, פחות הם"
הוא ענה.
ניסיתי להתחבר לזה, הקשבתי למוזיקה וניסיתי להתנועע כמותם, וזה
בא, פשוט בא, עולמות רחוקים וקסומים, מסע עמוק לתוך הלא נודע,
הירהורים ויזואליים, אם תרצו, כך התנועעתי שם שעה בערך, והם
עמדו בצד, השגיחו, נכנסו לעולמם שלהם.
הם החזירו אותי הביתה, אמרתי להם תודה בנימוס והם שאלו אותי אם
אחזור גם מחר, אמרתי להם שאחשוב על זה, והלכתי הביתה,
בטלוויזיה מוקרנות פרסומות על שוקולד בטעם עפר לאות הזדהות
עימם ומוצרי חלב שזוהי חובה לאומית לקנותם, אייל שיחק אותה.
אותו יום בעבודה היה משעמם כהרגלו, ואני רק חיכיתי לסופו.
בסופו של דבר, היום הבלתי נגמר הזה נגמר.
הנה אני רץ לאוטו, מתניע ונוסע מהר לעבר אותו תיאטרון, אותו
יום הם העלו הצגה על זוג אנשים המנסים לעלות הצגה ללא משפטים
שלמים, "אבסטרקט! אוונגרד!" הם צעקו. הסוף של ההצגה היה שהעיפו
את שניהם מהתיאטרון לכל הרוחות והם הפכו לקבצנים, שניהם קדו
קידה ונפלו על הרצפה, שני אנשים לקחו אותם על אלונקה אל מאחורי
הקלעים, המסך ירד, והקהל, מרוצה כרגיל, מחא כפיים והלך.
כמו אתמול, נפגשתי איתם בחדר הוועידות הראשי, וכמו אתמול, הכל
היה אפקטים זולים, "עוד לא הבנתי מה המטרה שלכם בכל העניין
הזה, בדיסקוטק הבנתי ונהנתי, אבל כאן זה פשוט חסר טעם" אמרתי
להם, "זה כל העניין, יש כאן פריצת גבולות, לזעזע בכל דרך,
לעניין בכל דרך, לחדש בכל דרך" הוא אמר, השני אמר לי "אבסטרקט,
אוונגרד..." וטפח לי על השכם, יחד צעדנו אל האוטו, נוסעים שוב
אל הדיסקוטק.
אני נכנס, והפעם אני כבר מאומן, נכנס לזה תוך שניות, מוצף
באנרגיה, עוד רגע ואני מצליח לגעת בעצמי, בתוך תוכי, בתוך
נשמתי, אני צולל לתוך תוכי, מגלה את כל מה שהוסתר שם, ופתאום
קול חזק של סירנות מפריע לשלווה, כולם מתעוררים מתוך עצמם,
ברמקול שומעים את השוטרים אומרים "צאו החוצה, כולם להתפזר,
אנחנו סוגרים את המועדון", שניהם יצאו החוצה, "מה קרה לכם?"
האחד שאל את השוטרים, "יש לנו עילה לחשוד שמתקיימת כאן מסיבה
הכוללת צריכת סמים בכמויות גדולות, עקבנו אחריכם, ראינו את
הפרצופים של האנשים שם, חבורת מסוממים" השוטר ענה לו, "אתה לא
מבין!" הוא צעק לו "זה בסך הכול" הוא ניסה לומר והשוטר הפסיק
אותו באמצע "עלי אתה לא יכול לעבוד, עלינו גם על התיאטרון
שלכם, מביימים רצח תינוקות והתאבדויות, אה? אנחנו סוגרים לכם
הכול" , "אבל אתה לא מבין" הוא ניסה להסביר לו, אבל זה היה
מאוחר מדי.

אחרי זה ניסיתי להשתגע לבד, כמה חודשים אחר כך פגשתי אותם
בכלא, הם נמצאים ארבעה תאים לידי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
המגה-הרצים
במחשב זה על שם
נפתלי
הרץ-אימבר?


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/4/01 20:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סתם איתי

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה