אני הולכת לי לתומי בבית הקברות... העוברים והשבים מסתכלים
ותוהים מה ילדה בת 15 עושה לה לבדה בבית הקברות... להגיד את
האמת, גם אני לא ממש יודעת את התשובה... אני רק יודעת שהייתי
חייבת להגיע לפה...

"סבא של שני מת..." זה מה שהיה כתוב בפתק ששרון העבירה לי
באמצע עוד שיעור משעמם במתמטיקה... באותו הרגע הציפו אותי
פלאשבקים מהעבר... המוות של הסבא שלי... זה היה חודש אחרי
הברית של אחיין שלי... הייתי אז בת 10 וכמה חדשים, עד עכשיו
אני לא ממש מעכלת את מה שקרה אז... מה שידעתי זה שסבא לא
יחזור.
לשני נולדה אחיינית לפני חודש, אולי בגלל זה המצב כל כך נראה
לי דומה לשלי אז...
ההורים החליטו לא לקחת אותי להלוויה, הם חשבו שאני קטנה מידי,
אבל להזכרה חודש אחרי הם לקחו אותי. אף פעם בחיים לא ראיתי את
סבתא שלי, הסבתא החזקה, הקשוחה שעברה יותר מידי בחיים שלה,
במצב כזה, היא בכתה, אבא שלי בכה... כולם בכו ורק אני עמדתי
בצד וריציתי שהאדמה תבלע אותי... מאז אני לא חזרתי לבית הקברות
לבקר את סבא שלי...

כששמעתי שסבא של שני מת הציף אותי גל של רגשות אשמה... אחרי
הכל, היא חברה טובה שלי, והייתי צריכה לבוא ולתמוך בה
בהלוויה... אבל באותו הזמן גם חשבתי על זה שלא הייתי נוכחת
בהלוויה של סבא שלי...  

ישר אחרי בית הספר אני וליאור הלכנו לבית הקברות, כל השאר היו
אמורים לבוא מאוחר יותר... החלטתי שאני צריכה להיות חזקה בשביל
שני, אבל בעיקר בשבילי, בשביל לא להישבר...
לפני שההלוויה התחילה אמרתי לכולם שאני אבוא עוד שניה והלכתי
לי לטייל בבית הקברות בתקווה למצוא את הקבר של סבא שלי...
החלטתי שאני משאירה את עצמי ביד הגורל, לאן שהרוח תפנה גם אני
אפנה, למרבה הפלא הגעתי תוך פחות מדקה... התיישבת וכל מה
שהחזקתי בבטן במשך 4 שנים וחצי התחיל לעלות... ישבתי ככה איזה
5 דקות ואז הלכתי אל שני ואל כולם, ההלויה היתה כבר באמצע,
הצטרפתי לכל החברים שחיבקו את שני, בפעם הראשונה נכחתי בלוויה
וראיתי באיזה חוסר כבוד כל זה נעשה... ואז, אז הכל באמת התחיל
לצאת החוצה, עזבתי בריצה את מעגל הסובבים ורצתי בחזרה אל הקבר
של סבא שלי, אל הסבא הזה שאני עדיין זוכרת את היידים המלטפת
שלו, את השירים שהוא היה שר לי לאחותי לפני השינה, את כל
הסיפורים מתקופת ילדותו... דאגתי לזה שאף אחד לא ישים לב למה
שקורה לי, שאף אחד לא ישים לאן אני הולכת... ככל שהלכתי
והתקרבתי אל הקבר הדמעות רק הלכו והתחזקו...  כל הזמן עברו לי
בראש המילים "תסלח לי, זה לא הגיע לך, אתה טוב מדי בשביל לוויה
כזאת, בשביל יחס כזה" אבל זה היה מאוחר מידי, הוא לא שמע
אותי... הוא היה באדמה, התיישבתי מול הקבר והתחלתי לפרוק
הכל... אף פעם לא הייתי במצב כזה, לא נפשי ולא פיזי... ברגע
מסויים אפילו חשבתי שאני שוב מרגישה את אותם הידיים המלטפות,
את הידיים שראו כל כך הרבה ושאני מרגישה את הקול שלו מרגיע
אותי... אני לא יודעת, אולי זה היה הדמיון אבל מאז אני מרגישה
הרבה יותר טוב... ובאמת רגוע יותר...