"חשבתי שהכול נגמר", אמרתי ליואב שהביט בי בפליאה. "נגמר?"
שאל. "על מה את מדברת?". תמה.
"אני מדברת עליו, אתה יודע, עליו". הוא הסתכל בי בעניים חסרות
מצב רוח או עניין וענה: "כן, כן אני זוכר, איך אני יכול לשכוח?
את הרי לא נותנת." צודק. חשבתי בלבי. באמת דיברתי עליו הרבה.
אבל מה לעשות? הנושא מטריד אותי ולא נותן לי מנוח.

אותו בן אדם שלא רציתי אפילו להגיד את שמו הוא חברי לשעבר. חבר
שהייתי רוצה בכול מעודי לשכוח ולא לזכור ולהיזכר בו יותר
לעולם. הוא פגע בי מאוד, בצורה שלא תאמן. לעיתים קרובות אני
תוהה, אם אני רוצה שהוא ימות. לא, זה לא יכול להיות, זו לא אני
מדברת. אני בחיים לא הייתי רוצה במוות של מישהו או משהו.
אפילו, שהוא הרוע בהתגלמותו. היצור הנבזה ביותר שקיים עלי
אדמות, יצור שלא מגיע לו לחיות. אבל, עצם בהיותו יצור עלי
אדמות, מגיעה לו הזכות לחיים.
יואב הוא ידיד טוב שלי, הוא מקשיב לכול השיגעונות שלי ויודע
עלי הכול. וכשאני אומרת הכול אני מתכוונת, הכול. לפעמים, אני
חושבת שהוא היחיד שמבין אותי. לפחות כך חשבתי עד שהוא הגיע.
יואב לא מבין מה קרה. הוא לא יודע עד הסוף מה באמת קרה. אני לא
בטוחה שאני רוצה שידע. אבל, אני צריכה שידע. אני לא יכולה לספר
הכול, לא במה הוא פגע. בהתחלה יואב לחץ, אבל אחרי תקופה,
הפסיק. עכשיו, הוא רק רוצה שאני אפסיק להעלות את הנושא כול
הזמן. גם אני רוצה.

"הלוואי שלא הייתי פוגשת אותו מעולם". אמרתי. "די! די! מספיק
עם זה כבר! אני לא יכול לסבול את יותר! תפסיקי עם האובססיביות
הזו!" הראתי פרצוף נעלב והסתובבתי. הוא לא היה צריך לדבר אלי
כך, אני לא התכוונתי להעיק. הוא שם לב שהגזים ואמר: "אני
מצטער. לא התכוונתי להגיב בצורה כזאת. אבל, את חייבת להבין
שאני לא יכול לשמוע את זה יותר. את חייבת לספר לי מה קרה או
לשכוח מהכול. אחרת, אני פשוט אצא מדעתי." שתקתי. הוא צדק. אני
לא יכולה להמשיך להתנהג כך. אני לא יכולה להמשיך לגור בעבר.
אני חייבת לשכוח מהכול ולהפסיק עם האובססיביות הזאת. זהו אני
מפסיקה. אני יותר לעולם לא אדבר על זה יותר. גם אם זה יכרסם
אותי מבפנים, גם אם כול עולמי הפנימי יחרב, גם אם לא אוכל לזוז
יותר נפשית בגלל הכאב. אני. לא העלה את הנושא יותר לעולם,
לעולם, לעולם.

חודשיים עברו מאז ההחלטה הזאת, ולא פתחתי את הפה. נדמה היה
ליואב שסוף, סוף שכחתי את כול העניין ונרפאתי. הלוואי וזה היה
נכון. זה אכן כרסם בי יותר ויותר. הרגשתי שאני חייבת לצעוק
צעקה ענקית, שהשמיים ירעדו. אני לא יכולה יותר. זה חייב
להפסיק. זה לא יכול להימשך. אני נכנסת יותר ויותר לדיכאון
עמוק. זה לא נראה מבחוץ, אבל זה קיים מבפנים. מעניין שדווקא
יואב שתמיד שם לב שמשהו לא בסדר, לא שם לב לזעקה שבאה מבפנים.
אולי, בסתר ליבו הוא ידע, אבל לא רצה לשאול, לא רצה להסתכן
בלגלות משהו שאינו רוצה לדעת. מעניין, אף אחד מסביב לא שם לב
לכלום, חלק אפילו אמרו שאני נראית מצוין, אף יותר טוב מתמיד.
זה תמיד גרם לי לגיחוך. יותר טוב מתמיד? איך יכול להיות שיש
עולם שלם מסביב שלא רואה מה קורה?




הדיכאון החמיר מיום ליום והצעקה גדלה וגדלה. כבר לא היה מקום
בתוכי להכיל את הצעקה הגדולה. החלטתי. אין לי מקום בעולם הזה,
העולם לא רואה אותי, אני לא קיימת בשבילו. ולי, יש הכוח לא
לראות את העולם הנורא הזה, המפלה הזה, עולם המקבל לתוכו יצורים
כמוהו, כמו האדם הנורא. אני יכולה לקבל החלטה לא לראות יותר את
העולם הזה לנצח. לא חשבתי הרבה מעבר לזה והחלטתי, ביום שלישי.
כן. ביום שלישי.
למה שלישי? אפילו אני לא יכולתי לענות. זה פשוט נשמע נכון.

יום שלישי הגיע. חשבתי לעצמי, 'הנה זה תרופת הפלא שלך, הניצחון
שלך. תכף הוא בא, מחכה לך, רק עוד קצת ותגיע ישועה'. "אמא? את
ואבא יוצאים הערב?" שאלתי בתקווה. "לא, אנחנו כאן כול השבוע".
היא ענתה בשמחה. יופי לה. התעצבנתי כול כך ועליתי לחדרי להסתגר
שם. למה מכול השבועות שיש בשנה, דווקא השבוע הם נתקעים בבית.
לא יכולתי להאמין שזה קורה. אבל, לא נורא נחכה רק עוד שבוע.
חיכיתי שש עשרה שנה, לא אוכל לחכות שבוע? חוץ מזה זה ייתן עוד
זמן לתכנן. הרי עוד לא חשבתי איך.

אוי ההורים שלי. תמיד תהו על המחשבות שלי. אבל אני, מעולם לא
דיברתי. לפחות לא על עניינים  חשובים באמת. כמובן שעליו לא
סיפרתי מעולם. אני לא בטוחה אם הם אפילו ידעו שהיינו חברים, אז
בטח שלא יכלו אפילו לשער מה הוא עשה, איך פגע. ההורים שלי, בסך
הכול הורים רגילים, טובים לא גוזרים עלי גזירות קשות ומנסים לא
להתערב בחיי. אומנם אני יודעת שהם מאוכזבים שאני איני מערבת
אותם בחיי, אך הם לא מציקים ולא דוחקים. ההורים שלי הם אנשים
פשוטים, לא עשירים ולא עניים. פשוט שם. לעיתים עולה בי מחשבה
של אכזבה שיחסי עם הורי אינם קרובים כמו היחסים של יואב עם
הוריו. הם ממש קרובים. יואב מדבר עם ההורים שלו על הכול כמעט
כמו איתי. הלוואי ויכולתי לפתח מערכת יחסים כזאת עם הורי שלי.

אמא שלי מהנדסת מחשבים ואבא מורה. אני חושבת שלאבא קצת קשה
שאמא מרוויחה את רוב הכסף למחיה. אבל, זהו המחיר שעליך לשלם על
מנת להגשים חלומך. כן, אבא תמיד רצה ללמד. ואמא, אמא פשוט רצתה
להיות. לא יותר לא פחות. אני בכלל לא בטוחה שהיא מרוצה
מעבודתה. לפעמים אני תוהה אם היא חיה רק על מנת לחיות.

אני לא יודעת איך החזקתי מעמד שבוע שלם, אבל הרגע הגדול הגיעה.
כאן כבר ידעתי בדיוק איך לעשות ומה לעשות ומתי....

"אנחנו הולכים. נחזור מאוד מאוחר. אל תחכי לנו". אמרתי להם
להתראות ואפילו נתתי להם חיבוק. הם היו מופתעים, אבל קיבלו
ברצון רב את החיבוק הנדיר. זהו. הם הלכו. כול מה שנשאר זה
להגיד שלום ליואב. הרמתי את השפופרת וחייגתי ליואב. הוא לא
ענה. ניתקתי. חייגתי שוב. אין תשובה. חייגתי שוב. אין תשובה.
החלטתי. אם הוא לא שם בשבילי, אז הוא לא שם. פשוט נשאיר הודעה
וזהו. השארתי הודעה: "ביי יואב, הייתה ידיד נפלא". קצר
ולעניין!
הלכתי לארון התרופות והוצאתי את הכדורים שיכולתי למצוא. לקחתי
אותם, אחד, אחד. באיזשהו שלב כבר לא שמתי לב מה אני עושה. לא
הספקתי לקחת את כול הכדורים והתעלפתי.  כשפתחתי את עיני, מצאתי
את עצמי בחדר... של בית חולים.


המשכתי לשכב בחוסר תזוזה והסתכלתי על התקרה. חשבתי לעצמי 'איך
זה קרה? הרי הכול היה מסודר, מאורגן, מוכן מראש, איך יכול
להיות שנכשלתי?' בעודי חושבת נכנסה אחות לחדר ואמרה "בוקר
טוב". לא עניתי, רק המשכתי להביט בתקרה. האחות יצאה והשאירה
אותי לבד. דקות ספורות לאחר נכנס אדם הלבוש כרופא. "אני רואה
שהתעוררת, איך את מרגישה?" שאל. שתקתי. לא הייתי בטוחה מה
להגיד. "את זוכרת מה קרה?" שאל. שתקתי "מצאו אותך על הרצפה,
מעולפת. לקחת הרבה מאוד כדורים." את כול זה כבר ידעתי, כלומר
הבנתי. מוזר איך שלאנשים יש צורך להגיד את הברור מאליו. "את
ניסית להתאבד?" שאל. נו באמת, חשבתי שזה היה די ברור, אבל
החלטתי לראות עד לאן הוא יגיע עם המשפטים הברורים מאליו שלו
והמשכתי לשתוק. "היה לך רע?" שאל ואז התחיל בסדרת שאלות. "קרה
משהו עם ההורים, אחים, בבית הספר, מורים, חבר." הוא שם לב
לשינוי הבעת הפנים שלי באומרו חבר ומייד הפסיק. "מה קרה, דברי
איתי. את יכולה לסמוך עלי." למה שאני אסמוך עליו, כרגע הכרתי
אותו והוא מציק לי בשאלות. התהפכתי לצד השני, והמשכתי בשתיקתי.
"אני אחזור יותר מאוחר, אולי אז את תרצי לדבר. בכול מקרה תדעי
שאני כאן בשבילך, אם רק תרצי משהו, תגידי לאחיות והן יקראו
לי." אמרתי לעצמי 'אני לא צריכה אף אחד, ושהוא יחזור, אני
אמשיך לשתוק, אולי בסוף, יעזוב אותי לנפשי.'
זמן מה אחרי שהרופא הלך, הגיעו הורי היקרים. הם הרעיפו עלי
בנשיקות, חיבוקים שנאלצתי להדוף, שאלו שאלות, בכו, יבבו ובסוף
הלכו.
בסופו של דבר הגיע יואב...

יואב הגיע עם זר פרחים. הוא נכנס לחדר, שותק, דומם. הוא לא היה
מסוגל אפילו להסתכל עלי או אלי. הוא נכנס, שם את הפרחים בצד,
והתיישב על הכסא שהיה מונח לצד מיטתי. הוא ישב שם בערך חצי שעה
לפני שהצליח להגניב מבט. ברגע שתפסתי את עיניו אמרתי "סליחה".
העיניים שלו שהסתכלו בי, חדרו אלי, בכל זאת המבט שלו היה אטום.
לא יכולתי בשום אופן לפענח אותו. הוא לא ענה לסליחה שלי, רק
המשיך להסתכל. לא הצלחתי להבין את אשר הוא מרגיש. "דבר אלי".
דמעה ירדה לו על הלחי, אך הוא שתק. "בבקשה, דבר אלי. תפסיק את
השתיקה. בבקשה." תחנוני לא עזרו. נראה שרק החמירו את המצב. הוא
קם, פנה לדלת, ביוצאו אמר. "אני מצטער". קראתי לו תישאר! אל
תלך! אך הוא הלך. באותו רגע, רק באותו רגע הבנתי שעד כה לא
הייתי בודדה כמו שאני עכשיו.

אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז שיואב הלך ועד שנכנסה האחות עם
תרופות. הכל נראה כל כך מעורפל. מוזר. לא הגיוני. כמו חלום רע
שלא היה באמת. גם ההוא לא היה, רק סיוט.
במשך מספר ימים הכל היה מעורפל. התרופות השפיעו קשה מאוד, אבל
אני זוכרת מתי שהו הרופא אמר שמספיק תרופות אולי אני אדבר אם
אהיה בהכרה. הוא צדק. אחרי שהשפעת התרופות חלפו. החלטתי שאני
רוצה את ההורים שלי, שאני רוצה את יואב, שאני רוצה את החיים
שלי בחזרה. גם אם זה אומר שאצטרך לדבר עם הרופא. גם אם זה אומר
שאצטרך... לדבר... עליו...

סיפרתי לרופא שאני אשתנה. שאני רוצה בחיים שלי עכשיו. שישחרר
אותי הביתה. אני כבר לא מסוכנת. הוא רק צחקק. לא הבנתי מה
בדיוק מצחיק בזה, אז שתקתי.
הוא הבין והסביר "את ניסית להתאבד ממש לפני שבועיים. את באמת
חושבת שאני יכול לשחרר אותך כל כך מהר. מבחינה פיסית את עוד לא
בריאה, אז מבחינה נפשית?" הוא צדק. נו מה לעשות? צדק. ניסיתי
לראות כמה זמן אני אצטרך להיות שם. הוא ענה "קודם כל תתחילי
לדבר מה ולמה? נעזור, נשקם ואז תוכלי ללכת. כשאת מיוצבת,
כמובן."
הזדקפתי מיד " הובכן, בא נתחיל. אני רוצה שזה יהיה כבר
מאחורי." "יפה מאוד, נתחיל אחרי הטיפול הקבוצתי".

הטיפול הקבוצתי היה ממש מיותר בשבילי. לשמוע קבוצה של בכיינים
על כמה שרע להם ומה עשו להם, פשוט מעורר רחמים. רק עכשיו הבנתי
עד כמה פתטית נשמעתי. יואב צדק כל הזמן! אני לא הספקתי לייבב!
למה לא ספרתי לו מה קרה ובזה פתרתי הכל? אוף איתי.

כשעה לאחר הטיפול הקבוצתי הגיע יואב, שוב. הוא התיישב דומם,
אבל הפעם הסתכל מיד ישר לתוך העיניים. "יואב, אני רוצה לספר מה
בדיוק קרה איתו."

השתחררתי מבית החולים לפני חודשיים. מאז אני ציפור חופשייה.
דרור! איזה כיף להיות חיה. איזה כיף להיות עם יואב. איזה הורים
נפלאים. חבל כדי לחיות צריך קודם למות.