אני ואייל התחלנו לריב בגלל שחר וגיליתי בו צדדים שלא הכרתי
וגם לא רציתי להכיר.
וכמובן מי חיכה בצד לרגע הזה בדיוק, לרגע שבו אני אהיה הכי
חלשה? כמובן...שחר.
אז כמו שאומרים, "one thing led to a nother" ומצאתי את עצמי
מאבדת את בתוליי מתוך עצב, או דיכאון, או שניהם יחד.
לאחר בערך חודש אחרי איחור של שבועיים הסכמתי לבקשת רויטל
החברה הכי טובה שלי וקניתי ערכה ביתית לבדיקת הריון.
זה היה חיובי.
אין צורך להגיד שהרגשתי ממוטטת, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, לא
ידעתי איפה לקבור את עצמי.
אני ילדה רגישה, אין מה לעשות, ככה נולדתי ונראה לי שגם ככה
אני אמות. אז מה עשיתי? בכיתי!
וכשהדמעות נגמרו והיה אמור להגיע שלב העצבים, מה עשיתי? מצאתי
מלאי חדש של דמעות!
כנראה שאצל אנשים מסוימים אין שלב של עצבים.
הפסקתי ללכת לביצפר,כבר לא היה לי כוח לריב עם ההורים, הפסקתי
לדבר עם חברות חוץ מרויטל, ניתקתי כל קשר עם העולם החיצוני.
היה לי ידיד, שהיה לו אח, שהיה לו חבר שלמד רפואה, אז הוא בדק
אותי מדי פעם ואמר לי מה מצב ההריון.
חודש שני להריון-התחלתי לקחת סמים קלים.
חודש שלישי-הייתי עמוק בתוך עולם הסמים.
חודש רביעי-גיליתי שהעובר הוא בעצם תינוקת.
חודש חמישי-כבר לא היה.
באמצע החודש הרביעי כשהלכתי לשירותים בגלל כאבים חזקים באזור
הבטן ו...הפלתי את התינוקת.
הרופאים אמרו שזה בגלל הסמים ואפילו שמעתי את אחת האחיות אומרת
שמזל שהתינוקת מתה כי אם לא אז היא הייתה סובלת מנזק מוחי
קשה.
לי...לי לא היה אכפת למה זה קרה, אלא רק שזה קרה.
הלכתי לרויטל ובכיתי שזה הכל בגלל ששחר לא יכל לסבול את העובדה
שאני כבר לא נותנת לו תשומת לב, ועל זה שילמה התינוקת שלי.
"למה???", בכיתי לרויטל, "למה הוא נזכר מאוחר מדי??? למה הוא
ניצל אותי ברגע של חולשה??? הרי אני אהבתי אותו כ"כ שזה שרף
לי מבפנים והוא...הוא מצידו ירק לי בפנים..!!"
