יום אחד ישבתי לבדי בכיתה. אני לא יודעת איך זה קרה, למה זה
קרה או מתי זה קרה, אני רק יודעת שזה קרה. ישבתי לי לבדי,
בשורה השמאלית בשולחן החמישי מההתחלה וחשבתי. חשבתי על כך שאני
יושבת לבד. אף אחד לא יושב מצדי השמאלי שהיה פנוי לגמרי. אמרתי
לעצמי אולי אם אני אזוז שמאלה, אולי אז מישהו ישים לב לעובדה
שאני יושבת לבד ויתקרב אלי כדי לחלוק איתי שולחן. מיד הרמתי את
ישבני מהכיסא ועברתי לכיסא השמאלי. חיכיתי קצת, ייקח להם זמן
לשים לב, אבל זה לא שינה שום דבר. אף אחד לא עבר לשבת לידי.
הייתי חייבת לנסות משהו שונה לחלוטין, מיד הרמתי את שתי רגליי
והלכתי לכיוון הפח. אולי אם אני אמשוך את תשומת הלב של כולם
אליי אז הם ישימו לב שאף אחד לא יושב בכיסא הימני שלי, ואולי
אז מישהו יחליט שהגיע הזמן שמישהו ישב שם. מיהרתי לזרוק את
נייר הטואלט שקימטתי דקה קודם לכן בידי, כדי שיהיה לי מה
להשליך לפח - אני לא רוצה להראות פסיכית, הולכת לפח בלי כלום
לזרוק, וחזרתי למקומי. חיכיתי עוד מספר דקות ועדיין כלום לא
קרה, שום יחס מיוחד. פתאום עלה למוחי רעיון ובלי לחשוב פעמיים
השתעלתי, הכי חזק שרק יכולתי, עם כל הכוח. שום דבר לא קרה. כבר
התחלתי להתעצבן, מה, אף אחד לא רוצה לשבת לידי? אף אחד לא חושב
שאני מספיק מעניינת כדי לשבת לידי בבית הספר? אני לא ילדה שאין
לה חברים, יש לי חברים, יש לי הרבה, ועדיין אני מוצאת את עצמי
יושבת לבדי. משהו כאן לא בסדר, אולי רבתי עם מישהו ואני לא
זוכרת? ואולי כולם גילו עליי משהו, או שמישהו המציא עליי משהו
ועכשיו כולם שונאים אותי? אבל אין להם סיבה, הרי לא עשיתי שום
דבר רע, לא משהו שאני זוכרת לפחות. החלטתי שאני חייבת לעצמי
לפחות עוד ניסיון אחד. התחלתי לזוז במהירות ואז, "במקרה" הפלתי
את הכיסא הימני, זה שישבתי עליו קודם, לפני שעברתי שמאלה. היה
שקט, דממה. אף אחד לא זז. מיהרתי להרים את הכיסא וחיכיתי
לתגובה, אך לא זכיתי לכלום. הרגשתי את הדמעות פורצות מעיניי אך
לא רציתי לבכות, לא בבית ספר. חוץ מזה שאני לא רוצה להראות
חלשה מול אויביי, כן, הם האויבים שלי עכשיו, אני שונאת אותם,
את כולם, ועוד חשבתי שהם חברים שלי. מה חשבתי לעצמי? הוצאתי את
היומן שלי ופתחתי בדף ימי ההולדת, מחקתי את השמות של כולם, אני
לא רוצה לזכור את ימי ההולדת שלהם. אחר כך עשיתי את אותו הדבר
עם הטלפונים, מי צריך להתקשר אליהם אם אפילו לשבת לידי בכיתה
הם לא יכולים. הדמעות פרצו מעיניי אך אף אחד לא התייחס. מצד
אחד, לא רציתי שיתייחסו כי קיוויתי שלא ישימו לב אבל מצד שני,
זה רק מוכיח עד כמה הם לא אוהבים אותי. הרגשתי דחויה ועצובה
ורק רציתי ללכת הביתה ולהתרחק מכל האנשים האלו, האויבים האלו.
רציתי להגיע למקום חם ונעים שבו אני ארגיש אהובה. החלטתי שאני
אעשה סצנה, אני אארוז את חפציי ואקום ואלך אך מישהו קטע את רצף
המחשבות שלי. המנקה נכנסה לכיתה ופנתה אליי "סליחה, את כבר שעה
יושבת לבדך בכיתה ובוהה בתקרה,חולמת , הלימודים הסתיימו מזמן,
אין שום סיבה שתשארי כאן..." היא לא הספיקה לסיים וכבר יצאתי,
אני לא צריכה טובות, אני מבינה רמזים לבד.