New Stage - Go To Main Page

רן ארד
/
המזח

הוא עמד על המזח. שערו הארוך התנפנף מאחוריו ברוח הערב היורד.
בכל פעם שהסתכל לאחוריו, אל העיר, דלקו יותר לפידים בין בתי
החמר, נצצו עוד מנורות שמן ונרות חלב בחלונות בתי האבן. הוא
יכל לדמיין את ריחם של הלפידים, את שעול הזקנים ולחישות
המצורעים מחוץ לאורם. איש לא הכירו בעיר ההיא, אין לו דבר בה.
לכן הסדיר עם חבריו לפגשו על החוף. ברקים הבהיקו מעל הים
בדרום. הוא תהה אם ירד גשם.

כמה ימים כבר לא ראה את חבריו. מנהג חדש אימץ לו - בכל פעם
שהכעיסוהו, היה נעלם להם באמצע הליכתם (כישרון מיוחד היה לו
בכך), ומשאיר להם הודעה היכן לפגשו. תמיד בדרכו לשם, לבדו, היה
תוהה האם באמת יבואו לפגשו. כך היה מהרהר שעות, עד שהחל מהרהר
באם רוצה הוא שיבואו, ואם לא - מה רע יהיה בכך? הוא אהב אח
חבריו, את כולם, בזאת היה בטוח, אך לאחרונה, הריבים הבלתי
פוסקים, ההתעמתויות על דברים של מה בכך, ההעלבות המבודחות, שכל
כך הרבה פעמים היה בטוח שהוא שומע בהן שיטנה אמיתית - פעמים
האמין כי הם אכן שונאים אותו - כל אלו הביאוהו לגבול יכולתו.
פעם אחר פעם, הגיש להם את פניו לסטור עליהם, בדברים שאמר,
במעשיו. הוא אמרם כי הוא האמין בהם. הוא עשם בלא כוונה תחילה.
אך הם היו רבים יותר, ואחד בהם עשה כל שביכולתו לסתור את
דבריו, להראות לשומעים כי הוא טועה בכל שאמר, וחבריו שלו,
משמשים לו למשען ולמחסום, באומרם הן לדבריו. הו, יהודה, כך
חשב, מה זאת עשיתי לך כי תסבני צער כה רב, איני מבין. המים
גבהו כמעט עד המזח. גאות גבוהה תהה הלילה.

אלה הם החיים שנקלעתי אליהם, הרהר תוך שהוא פונה להביט חזרה
בהשתקפותו הענקית של הירח על המים. שנוא על ידי חברי, איה
הגדולה עליה דיברה אימי? איה כל הנביאים שבישרוני על יכולתי?
כל שרציתי הוא להזכר מעט אחר מותי. שיאמרו, עוד כמה שנים, איש
טוב היה זה, זיכרונו ברכה לכולנו. כיצד קיים אני לאחר מותי, אם
לא בזכרונם של אלו שהכירוני. כלום יזכרוני כלל? נשמתי חסרת
הגוף תתור את העולם אחר אנשים המזכירים את שמי, וביום בו לא
תמצא עוד, תתפוגג כלא היתה. לו רק שנה ילחשו שמי בגעגוע, לו רק
שנתיים ירימו כוסית לזכרי, נשמתי תדבק למקומות אלו ותמצוץ מהן
את המשך קיומה העלוב. עד שתתפוגג לבסוף, ויותר לא אהיה. לא
אהיה דבר. הוא הביט אל על, אל הירח מעליו. ענקי נראה הוא
הלילה, וכמעט מלא. דבר לא אהיה עוד.

כל שרציתי הוא להותיר חותמי בעולם זה. להזכר. היה נדמה לו שהוא
שומע קולות ממעלה החוף. ההיו אלה חבריו? הגיעו בכל זאת? הוא לא
ידע האם לשמוח או להצטער. הוא התכונן למה שיגידו, לבוז במסווה
של ביקורת, ללעג המתחבא, ללא הצלחה יתרה, בהומור. עתים, באת
ארוחותיהם, בהן היו פוגעים בו מעבר ליכלתו (והוא מעולם לא השיב
- אהבם וחשש לפגוע בהם הרבה יותר מדי) רצה לקום ולומר להם -
הלחם אותו אתם אוכלים, בשרי הוא, והיין אותו אתם שותים, דמי
הוא, אך מעולם לא אמר דבר. רק שתק בצער,  וכמו רואים בכך
אישור, הם המשיכו. המים כיסו כעת את כפות רגליו.

לאור הירח כעת ראה אותם, אך הם עדיין לא ראו אותו. החל לצעוד
לעברם, ורעש כפות רגליו היחפות במים משך את תשומת ליבם.
בהתקרבו, ראה את מבטם המשתאה, המלא יראה.

ברגע, הבין את אשר הם רואים. משהו בו צחק.

משהו בו בכה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 26/9/99 10:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רן ארד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה