דוויד שבח / תמימות |
לשאול, למה הוא, למה לא מישהו אחר, והכאב חד, כמו אישה שמאבדת
את בתוליה, ואני נרדם והוא שם, ואני מתעורר והוא שם, ואני מפחד
להפסיק לחשוב עליו כי אולי זכרו יעלם. והשמיים השחורים הופכים
לכחולים, והציפוריים האילמות חוזרות לצייץ, והעולם ממשיך
להסתובב, ומי אני שאשפוט, ומי אני שאומר להם מה לעשות, הרי
כולנו אילמים, אדישים, עיוורים, עד שזה מגיע אלינו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|