השואה לא היתה מהמקובלות. למעשה השואה לא הייתה מקובלת כלל.
בכיתה היא כמעט שלא דיברה, וגם כשדיברה, הייתה המורה צריכה
לחזור על דבריה ולומר: "השואה אמרה ש..." בכדי שמישהו בכלל
יבחין.
השואה הייתה בסדר גמור עם זה, מכיוון שהיא לא הייתה היחידה
ששתקה. גם העולם שתק. אבל העולם ישב בסוף הכיתה מאחורה, ליד
הפוליגלים של קבלת שבת.

פעם אחת ביום ירושלים, המורה השמיעה בכיתה את תסכית הרדיו של
"שחרור ירושלים". הכיתה הייתה שקטה. לא נשמע שום רחש, חוץ
מזמזום הפלורסנטים שניתן לשמוע בדרך כלל רק באסיפות ההורים.
היה שקט. כולם האזינו לשידור הרדיו הישן, ולכן אף אחד לא שם לב
שלעולם, שם מאחורה ליד הפוליגל, יורד דם מהאף.

כשנגמר השידור והמורה עצרה את הטייפ, חזר הרעש.
"זה היה מאוד מרגש" אמרה השואה, והמורה בדיוק החלה לומר:
"השואה אמרה ש...", כאשר היא הבחינה בשלולית הדם בקצה הכיתה.
העולם היה מוטל על השולחן, חסר צבע, וללא רוח חיים.
"לא בגדתי" היה חרוט על פינת הפוליגל.