חיים על קצה תהום
מרחפים מעל האדמה
הולכים על אוויר
והכל זהיר זהיר.

סחרחורת של כל מבט
של למטה
לראות רק ישר
ולשכוח שבסוף
מחכה רק בלטה.

וזה עובד רוב הזמן.
מתעלמים מאבנים קטנות
המתחלקות מתחת למשקל
נופלות לאינסוף
ואתה מעל.

עד שיום אחד
נופלת אבן קטנה
אל תהום מקורותיה
ואתה?
אתה בעקבותיה.

ובדרך למטה יש מספיק
זמן לחשוב
מה היה רע ומה טוב
שתמיד אהבת את שמי הכחול
ושבעצם,
תמיד רצית ליפול.


(יום שלישי, 25/12/1990, במשרד בשנלר, ירושלים)