בבוקר שלמחרת, התעוררתי לקולן של שתי נשים, הראשונה הייתה דנה
עצמה.
את דנה פגשתי, בפעם הראשונה, במסיבה לפני שלושה שבועות בערך
ומאז אנו יוצאים כל סוף שבוע. אתמול בלילה היא הציעה לי להישאר
לישון, "ככה," טענה "לפחות תחסוך לעצמך את הנסיעה לפה מחר
בבוקר".
הסכמתי. וכך ביליתי את הלילה במיטתו של אחיה הגדול שלא היה
בבית.

"מה את עושה מכניסה זרים לחדר של ערן?  את יודעת מצויין שהוא
שונא שישנים לו במיטה."
"אמא, תירגעי, ערן לא יידע שמישהו ישן לו במיטה.
הוא גם לא יישן יותר במיטה הזאת ככה שאני די בטוחה שלא איכפת
לו מי ישן עליה."
"לי אכפת, אני אדע, שמישהו ישן במיטה של ערן."
"אמא עברו כבר 5 שנים מאז שערן הלך, לא הגיע הזמן שתתני לו
לנוח?"
"ערן לא הלך לשום מקום, הוא עוד מעט יחזור ואז את תראי איך הוא
יתרגז כשהוא יגלה שישנו לו במיטה."

נכנסתי למטבח. דנה עמדה ליד הקומקום מחכה שירתח, אמא ישבה ליד
השולחן עם הגב אלי.
היא לבשה כותונת לבנה, ושערה היה פזור. דנה לבשה חולצת  טי
גדולה, ואת הג'ינס שלבשה אתמול.
מערבבת את התה שוב ושוב, בקצב קבוע.

"ערן לא יחזור לשום מקום אמא," התרגזה דנה "הוא שוכב עכשיו
בקבר עם חור ענק בראש. גם אם הוא יכל ללכת, אין לו מספיק מוח
כדי למצוא את הדרך הביתה." והסתובבה כדי לגלות אותי עומד
בכניסה למטבח. דיי המום.
אמא קמה מן השולחן הסתובבה  ורצה לחדרו של ערן, בלי אפילו
להעיף בי מבט.
רעש של שואב אבק בקע מן החדר. רגע אחר כך צעקה לה וביקשה ממנה
שתביא לה סט מצעים מהארון.
דנה נאנחה, חיבקה אותי, והלכה להוציא סט מצעים מהארון.

10 דקות אחר כך ישבנו שנינו על כסא נדנדה בחצר.
"לא סיפרת לי ש... אח שלך מת."
"לא סיפרתי לך גם מתי אני במחזור, זה קטע אישי שכזה. אני לא
מספרת לכל בחור  שאני פוגשת שאני חלק ממשפחה שכולה."
"כן, אני מניח, אבל יכולת לפחות  להזהיר אותי לפני ששלחת אותי
לישון בחדר שלו."
"אני מניחה שיכולתי."
רגע או שניים של שקט,  ואז היא החזיקה את ידי והמשיכה.
"הוא היה בערך בגילך, 19 בערך, אני הייתי בת 13 כשבאו להודיע
לנו... מאז אמא לא נותנת לאנשים להיכנס לחדר. מדי פעם אני
מוצאת אותה שוכבת על המיטה שלו, בוהה בתקרה."
'איך הוא מת?' נראתה לי השאלה הנכונה כדי להפר את אותה שתיקה
מטרידה ששוב הייתהעמדה בינינו
שאלתי.
"חייל בגולני. מצטיין. מועמד לקורס קצינים. גדל במושב. אהב
לטייל. חלומות גדולים לעתיד. חברה יפה. אהוב על כולם. פשוט
החומר של 'חלל של צה"ל',  אפילו אז היה לי דיי צפוי שזה מה
שיכתבו עליו בעיתון.  לא שהוא היה אח שלי, לא שאהבתי אותו, אלא
'חייל צה"ל נהרג בפעילות צבאית'."
ליטפתי את שערה, נישקתי את מצחה.
"אני מפחדת."
"ממה?"
"שגם אתה תעזוב לי ככה, עם חור ענק בראש, שיתקשרו אלי ויגידו
לי שאתה מת. נהרגת בפעילות בשכם או עזה"
זה לא נראה לי הזמן הנכון לספר לה ששיקרתי לה ושאני בעצם סתם
חייל פשוט בקיריה.
במקום זאת המשכתי ללטף את שערה ומדי פעם לנשק את מצחה.