אני עומד, מתנודד,
על קצה הצוק
והמראה שמתחתי נורא הוד:
פרופסור מוריארטי,
בדרכו אל יון המצולה,
רוצה למשוך אותי איתו, למטה,
אל התהום
אבל עשרים שנה
של מלחמה פרטית ושאינה יודעת עייפות
באופל הזוחל בלילות
מתחת לחריצי דלתותיהם
של תושבי לונדון
עשוני מחושל כפלדה
וידיי, הצנומות אמנם,
לפיתת מוות להן
ואני נאבק ברוע המנסה
לקחתני איתו אל תחתית המפל השוצף
ואני יכול לו:
כמו יעקב למלאך
אני משתחרר מאחיזתו,
ומוצא דרך לטפס בחזרה אל ראש ההר
מבלי להשאיר עקבות:
בעיניי שונאי חורשי המזימות איני אלא גוויה
בתחתיתו של מפל גועש והולם
וזו שעתם הגדולה -
אבל עתה, משהעומד בראשם איננו עוד
ומשהיד המבריקה להרע המכוונת אותם
אבודה במצולות לנצח
אני חי וחד מתמיד
והרשת שטוויתי סביבם הולכת וסוגרת -
הזמן קרב - -