הוא:
היא פה, מולי, כל כך רוצה להכיר, לגעת, לדעת.
מפחד מהדחייה, מפחד מהידיעה.
תמיד אומרים שהמשך חוסר הידיעה הוא המשך התקווה לחיות, אבל
חוסר הידיעה הזה משגע אותי, היא מסתובבת עם כולם, מחויכת,
שולחת רמזים, נוגעת לא נוגעת.
האם הרמזים מופנים אליי? אלא למי?
חברה שלה עליי, היא שולחת מבטים, קנאה לא גלויה, מסתכלת כלא
מאמינה אך בכל זאת רושמת את מספרה בפלאפון שלי, ואז קמה
והולכת.
ואני מרגיש את תחושת ההחמצה, היא הלכה- האם ההזדמנות עוד
תחזור?
היא פה מולי, אך תחושת ההחמצה מורגשת בפה.

היא:
כבר מהפעם הראשונה ידעתי, שאותו אני רוצה להשיג.
שולט בכולם, מביט על כולם במבט על- נמצא תמיד בראש.
אך כולן, לא רק אני מסתכלות עליו, כולן חברות שלו, ומה אני?
סתם מישהי אלמונית.
יושבת לידו, והיא עליו, משחקת באבזם החגורה שלו, בשיער
היפהיפייה שלו, בפלאפון.
אני מרגישה כמו גלגל שלישי.
הוא, לא קולט רמזים, או אולי מעדיף להתעלם ולא להתייחס.
אחר כך ייוודע לי, שהם חברים, אך התקווה עדיין פועמת- אני
מכניסה את הטלפון שלי לפלאפון שלו.
קמה והולכת.
אותו אני רוצה להשיג, מאוד מקווה שעוד אפשר.

השכן שממול:
סיפור אהבה מתוק, אהבה נעורים תמימה.
הוא שולח כלפיה מבטים מבוישים ומפוחדים, היא שולחת מבטים בסתר,
אך שולחת רמזים בגלוי.
אך כמו תמיד, ישנו גלגל שלישי- גלגל שאיננו רצוי. לא יודע זאת,
לא מבין זאת- אך לא רצוי.
בסופו של דבר הסקרנות והאומץ יגברו על הבושה והפחד- הוא יצלצל
ומי יודע מה יקרה?
סיפור אהבה מתוק- כרגע לא רואים לרחוק.