ביום שישי
5 אחה"צ
העולם יצא
הוא תיכף ישוב.

כמעט כולם ישנים
מכינים עצמם לבילוי
יום שישי.

סירנות רחוקות
של התקפי-לב
קרובים
לא מטרידים
איש
ברעש נקישות הפחים.

מלצריות בוהות
מחכות למטרידים
שאותם ישרתו
במסעדות נוצצות
עם עובדים ערבים.

איש בודד רץ
עם ווקמן אדום
מתחת ענני גשם
של נובמבר הקרוב
רץ חזרה לבדידותו.

חייל משועמם בשמירה
סופר שניות
וחושב על חברתו
ביום שישי
שלפני פציעתו.

ראש ממשלה נמוך
מכווץ כל-כולו
חוזר ואומר בחלומו
"לא, לא, לא!"
ביום שישי, חמש ודקה.

וראשוני אנשי קיבוץ
מתעוררים לריח הזבל
אל קבלת שבת של רכילות והבל.

בני-עשירים מצפון ת"א
מסדרים את המוס בתסרוקת
שתרשים נערה נחשקת
ותוביל לחיבוק יד חונקת.
המונית מחכה.

והאורות נדלקים, משתקפים
בעיני זקנים
בבית האבות האפור
שברמת-אביב.
רק לדייסת הערב מחכים.

בדיסקוטקים, המוזיקה
את המוח קורעת
אבל זה עושה להם טוב,
לזרוק ולשכוח.
רק תנו, תנו לנו כוח.

וב-5 בבוקר
יום שבת, כלב
עייף, משתין על עץ
ומסכם:
"עוד לא מצאתי
עצם לכרסם."

רק שיכור אותו
רואה, מקיא, נופל:
"מי ייתן לי וודקה
לחסל?"

יום שבת
5 ודקה
יצאה שבת,
שבת המלכה.


(יום שישי, 26/10/1990, 17:00, בחדר שלי בבית)