הוא:
"את נמצאת פה איתי, אבל לא.
את לא פה, לא כאן, לא איתי.
המבט שלך מרוחק כל כך קר ומנוכר, לאן נעלמה הבחורה שאני מכיר?
הבחורה שאני אוהב ומעריץ בכל לבי?
העיניים המחייכות עכשיו אטומות, משדרות קרירות, העיניים שתמיד
האירו- עכשיו היו כבויות.
אני מגלגל במוחי את השיחה האחרונה, האם אמרתי משהו מוטעה? משהו
פוגע?
את בוהה בחלל הריק, מחפשת תשובות, מחפשת מפלט, מקום לברוח
אליו, לברוח ממה?
לפעמים אני כל כך לא מבין אותך, לא יודע מה את רוצה, מה את
מחפשת, לאן את בורחת כל הזמן.
אני כבר לא יודע מה לעשות, מפחד לאבד אותך אם אגיד משהו מוטעה,
מפחד לאבד אותך אם אתעלם ולא אגיד כלום. מה אני יכול לעשות?!?
צריך אותך, את העזרה שלך- תדריכי אותי, אבוד בלעדייך, נודד
ממצב רוח למצב רוח בחוסר מעש.
את בוהה בחלל, נמצאת פה איתי, אבל לא.

היא:
אנחנו יושבים פה, ביחד- אבל בכל זאת לחוד.
קשה לי להתרכז, נזכרת בעבר.
והעבר כואב, כואב עד מוות, מזיכרון לזיכרון נודדת, מכאב לכאב
עוברת.
החלל הריק, מעורר אסוציאציה של העבר, התחושות שעברו בי, ההרגשה
מבפנים של ריקנות וחוסר אונים.
אין אף אחד בעולם, האמון נשבר, הביטחון העצמי צנח, כל זאת
בעקבות פגיעות חוזרות ונשנות.
בוהה בחלל הריק, מחפשת מקום מפלט לצרות.
לא, למרות מה שנראה אני לא כועסת עלייך, לא כועסת בכלל, כועסת
עליו.
על זה שנטש, על זה שעזב, על סטירת לחי שקיבלתי- ממנו.
לא, אתה לא האשם, אתה היד המלטפת והכל כך אוהבת, תנסה להבין,
תנסה בי לבטוח- ייקח לי קצת זמן מקווה שתבין.
אנחנו יושבים פה ביחד- מחפשת מקום מפלט לצרות.

השכן שממול:
שניהם פה, אבל לא.
המבטים לא מצטלבים, העיניים לא מחייכות.
שניהם בוהים בחלל, מנסים להבין מה פשר הבעות הפנים, כועסים
במקצת - הרבה מודאגים.
הוא, היא, שניהם ביחד נראים כזרים לחלוטין.
לא מכירים, לא יודעים זה את זה.
הזמן יעבור, יאחה את הפצעים והם שוב יחזרו להיות אוהבים.
שניהם פה- זרים לחלוטין.