טרקתי את הדלת והדמעות החלו לזלוג.
לפני שעה בדיוק הייתי נערה רגילה לגמרי, מרכז חיי היה בבנים
ושולייתם היו הלימודים
לפני שעה היו חיי מושלמים לגמרי- מצאתי "דייט" לנשף הסיום
הקרב, עברתי בהצלחה מבחן מייאש במתמטיקה. איך? איך לעזאזל הכל,
כל העולם יכול להשתנות אפוא בשיחת טלפון אחת?!
במשך שעות ספורות חייתי בבועה ורודה, בועה שנופצה לפני דקות
מספר.
סלחו לי על הבלגאן וחוסר ההגיון שמצוי בהקדמתי- למדתי כי אין
הגיון בחיים.
הכל התחיל לפני שבוע וחצי- היום, במחשבה לאחור, שבוע וחצי
שנראו כנצח. שבוע וחצי בהם חיי השתנו מקצה לקצה.
הכל התחיל לפני שבוע וחצי, השתחררתי הביתה מבית הספר עם כאבים
חדים בחזה. אימא אמרה שזה בטח בגלל עונות המעבר- הקור משפיע על
גופי וזה לגיטימי וטבעי.
במשך כל השבוע תקפו אותי כאבים חוזרים ונשנים דקירות וכאבים
חדים בחשה.
בתחילה לקחתי אקמול שהשפיע לשעות מספר, אך בסופו של דבר גם
האקמול ושאר כדורי ההרגעה לא השפיעו ולא הקלו על הכאב. במהלך
כל אותו שבוע לא אכלתי דבר, שתיתי כל משקה אפשרי וסבלתי.
הכאב היה חזק מנשוא.
אבא ביקש שאגש לרופא ובמהירות האפשרית.
כך מצאתי את עצמי הולכת עם רון לרופא, מבטלת פגישות מועצה
וממלאת אחר בקשת אבא.
ישבנו בחדר ההמתנה, השקפנו על המתלמד החמוד שממול, פינטזנו על
חיים משותפים בדירה בצפון ת"א, וצחקנו מכל שטות אפשרית. כאשר
הגיע תורי להיכנס הצטערנו שעלינו לעזוב את המתלמד, אך שמחות
וצוהלות נכנסנו לד"ר ריצ'מונד- רופאת .
ד"ר ריצ'מונד ביקשה שאוריד את חולצתי, אפשוט את חזייתי ואשכב
על המיטה שמאחורי הפרגוד.
רק החלה ריצ'מונד למשש את חזי והכאבים חזרו להתקיף.
כל מגע עורר דקירה- חד כסכין, הקור ששרר בחדר עורר כאבים חדים
ובלתי נסבלים. פרצופה של ד"ר ריצ'מונד הביע דאגה והיא ביקשה
ממני להתאפק מעט.
היא ביקשה לדבר עם אחד מהוריי, מזכירתה יצרה קשר עם אמי ואני
נפרדתי מרון. רון אמרה שתדבר איתי בערב והלכה, (היום במבט
לאחור, אני מודה לה על כך).
אמי, כצפוי, נלחצה וביקשה מאבי להצטרף אליה.
ישבנו שלושתנו אצל ד"ר ריצ'מונד במשרד, שומעים את הסיבות
האפשריות לכאבים.
היא ביקשה ממני לגשת לצילום M.R.I  והפנתה אותנו עם הפנייה
דחוף אשר נשאה עליה את החותמת "בהול" למכון "רעות" שבהרצליה.
בשלב זה התחלתי להילחץ- הערב ירד, במקום להיות בבית, לדבר עם
רון על המתלמד החמוד, להעביר חוויות מהמבחן- אני יושבת
במכונית, נוסעת למכון "רעות" לבדיקת M.R.I .
הגענו למכון עם ההפניה הדחופה, ישר, בלי תור נשלחתי לבדיקה,
ללא הסבר מקדים על המתרחש- נכנסתי לבדיקה מלאת פחדים וחששות.
נשכבתי נטולת חלק עליון במיטה מוזרה, קרה למגע, לאט החלה המיטה
לנוע קדימה, מקימה רעש מכני- הרעש היחיד אשר נשמע בחדר.
המיטה הובילה לגליל מתכת גדול אשר עם הגעתי אליו החל לפלוט
אורות מוזרים, מתמקד בחזה ובשקט מחריד מוביל אותי אל מחוץ
למכשיר.
לבשתי שוב את חולצתי ויצאתי אל הוריי, הם ישבו בחדר ההמתנה
מודאגים, שותים קפה ואינם מדברים.
רק ראו אותי יוצאת, המטירו עליי שאלות מלאות דאגה וחרדה.
הם, בניגוד אליי ידעו מה בדיקה זו באה להציג.
הרופא ניגש אלינו, אמר כי בשבוע הקרוב נקבל טלפון אשר יעדכן
אותנו בנעשה.
במהלך אותו שבוע חיינו חיים- לא חיים.
הוריי ניסו להתנהג כאילו כלום- למרות הכל את המתח בבית ניתן
היה לחתוך בסכין.
אחיי הגדולים התנהגו אליי כאל נסיכה, מפנקים ולא מתווכחים.
הם ידעו שמשהו קורה- לא ידעו מה ופחדו לדעת.
לאחר 5 ימים כאשר חזרתי הביתה מביה"ס הוריי ישבו בסלון. אימא
שותה קפה, מול אבי מאפרה מלאת בדלי סיגריות ועוד אחת בפיו- דבר
אשר לא עשה זמן רב.
הבנתי שהטלפון מהמכון הגיע, אבא ביקש ממני לשבת ואמר : "הם
חוששים שנמצא גידול בחזה, יכול להיות שזהו גידול שפיר- אבל הם
רוצים לבדוק זאת שוב, הפעם יותר לעומק."
רצתי לחדר, טרקתי את הדלת והדמעות החלו לזלוג.
למה דווקא לי? גידול בחזה? הרי זהו סתם כאב , כאב חד אבל חולף-
למה דווקא לי?
נשכבתי במיטה, הדמעות מרטיבות את הכרית ,לאט לאט נרדמתי.
בבוקר המחרת נסענו שוב למכון.
ד"ר ריצ'מונד כבר הייתה שם, התיישבנו במשרדה.
ריצ'מונד הסבירה מה הולך לעבור עליי היום: "מיכל, היום בניגוד
לפעם אחרונה שהיית כאן- תעברי דברים פחות נעימים. לא יהי לך קל
היום, אני מבקשת ממך להישאר חזקה".
נכנסתי לחדר הבדיקות- חדר ירקרק וגדול, ד"ר ריצ'מונד אמרה
שטענת הפסיכולוגים היא כי ירוק היינו צבע מרגיע- דבר לא יכל
להרגיע אותי ברגעים אלו.
התיישבתי במיטה קרה, מולי הונח לוח מתכת שחור אשר נצמד לחזי
וצילם את השד הימני שלי- שם טענו כי נמצא הגידול.
לאחר הצילומים ישבתי עם הוריי בחדר ההמתנה, הכל שקט, שעת בוקר
מוקדמת והמקום לא המה אנשים- מלבד לאישה מבוגרת אשר ישבה מולי,
מבטיה בי בעיניים מלאות עצב, לא מבינה מה מעשיי במקום נורא
שכזה.
אבי צעד מצד לצד בחוסר סבלנות, אמי רעדה בכיסאה ואילו אני,
שעוברת את כל הבדיקות- הרגשתי כל כך לבד.
ד"ר ריצ'מונד חזרה בפנים חתומות ובידה הצילומים, נכנסנו בשקט
לחדרה והתיישבנו.
"החששות התאמתו- נמצא גידול בשד הימני. אנחנו רוצים עוד היום
לשלוח אותך לביופסיה, ככל שנדחה זאת יש סיכוי כי הגידול
יתפתח".
אימא החלה לבכות, אבא הרגיעה אותה ואני עוד ניסיתי לעכל את
הנאמר לפני שניות ספורות. פסיכולוג המכון נכנס, הציג את עצמו
כד"ר שלמן- ישב עם הורי והסביר " הסברה אשר קיימת היא שמדובר
בסרטן השד, הסיכויים גדולים אך זהו יכול להיות גידול שפיר
לא...." הוא המשיך ודיבר- אני כבר לא הייתי שם במחשבותיי,
נזכרתי בקיץ שבו יצאתי עם רון לקנות בגד-ים. היא כל כך קינאה
בחזה שלי שהציץ מבעד לחזיית הביקיני בגאווה. החלק היחיד בגופי
שעזר לי להרגיש מושכת ונחשקת- חיים בלעדיו?
ד"ר שלמן סיים לדבר וד"ר ריצ'מונד  לקחה אותי איתה לאותו חדר
ירקרק.
הפעם החדר הכיל עוד שני אנשים בחלוקים ירוקים, נשכבתי במיטה,
האור מסנוור אותי, הרגשתי דקירה בכתפי, לאחר מכן לא ראיתי או
הרגשתי כלום.
שמעתי קולות עמומים, אחרי זה דממה.
שפקחתי את עיניי לאחר מכן הייתי באותו החדר אך הפעם הוריי
מעליי.
"סיימנו עם הביופסיה?" שאלתי בקול חנוק מבכי.
כן, נכון להיום. אנחנו מחכים לתוצאות הבדיקה" ענתה לי אמי.
ד"ר ריצ'מונד, ד"ר שלמן ועוד מישהו שלא הכרנו נכנסנו לחדר-
הרגשתי משהו רע באוויר.
"איך עברה הביופסיה?" שאלה ד"ר ריצ'מונד.
"עברה" עניתי וחייכתי אליה חיוך של כאב.
"אני לא אדבר סחור, שמי פרופסור סנייפ מנהל מכון "רעות",
תוצאות הביופסיה לא טובות, הגידול שנמצא הוא אכן גידול סרטני.
למזלנו הוא התגלה בראשיתו ולא הספיק להתפשט עדיין.
בשל גילך הצעיר אנו נעניק לך את הטיפול הטוב ביותר בזמן המהיר
ביותר, ניתן להוציא את הגידול בשלמותו...." הוא נאנח לרגע ואז
המשיך "אנחנו רוצים להכניס אותך לניתוח במהלך השבוע הקרוב,
ביום ג' נפתח חדר הניתוח בשעה 5:30, ברצוננו לשבץ אותך" ושוב
השתתק.
בפעם הראשונה מאז שהכל החל פתחה אמי את פיה "אנחנו רוצים
להכניס לניתוח במהירות האפשרית".
שובצתי לניתוח ביום ג' בשעה 5:45.
בימים שעברו עד הניתוח לא הלכתי לבית הספר- כל יום באו לבקר
אותי החברות, מלבד רון שידעה מה קורה לכולם סיפרתי כי זוהי סתם
שפעת.
ביום ראשון בערב נכנסה סבתא לחדרי, את החזה המפואר ירשתי ממנה
ולא אתבייש להגיד שלעיתים שנאתי אותה על הורשת תכונה זו.
"מיכלי.., הנסיכה הקטנה שלי, אם הייתי רק יכולה להתחלף איתך,
לעבור את זה במקומך- הייתי עושה זאת" היא עצרה, נאנחה ושוב
המשיכה "רצית שתדעי שתמיד סבתא פה בשבילך. גם אם הסיכוי הקלוש
שהגידול לא יצא במלואו- יתממש..", היא שוב עצרה, ניגבה את
הדמעות והוציאה מכיסה שרשרת בעלת תליון ירח- מאחור נכתב  "אם
רק תבקשי-את הירח אוריד למענך, אוהבת סבתא. היא קמה ויצאה
בעיניים דומעות מן החדר.
באותו לילה ישנתי שינה רצופת הפרעות, אותו החלום חזר על עצמו
ובו ראיתי את עצמי נכנסת לניתוח ולא יוצאת ממנו.
לבסוף השעה 5 הגיעה ואימא נכנסה לחדרי עם כוס שוקו ופרוסת
עוגה.
"אין לי תאבון וחשק לאכול" אמרתי.
"את צריכה לאכול משהו, את לא יכולה להגיע על בטן ריקה" היא
התריסה כנגדי, בלית ברירה אכלתי את העוגה.
בשעה 5:38 כבר היינו בבית החולים.
ד"ר ריצ'מונד חיכתה לנו בכניסה עם צוות של 5 רופאים ואחיות.
בגדי הוחלפו לחלוק ירקרק  ומשם היישר על אלונקה לחדר הניתוח.
עוד נשיקה מאימא, עוד קריצה מאבא ואני כבר בחדר הניתוח.
ושוב, דז'ה וו, אותו אור מסנוור, דקירה כואבת בכתף, קולות
עמומים ושוב השקט הזה.
לאט הרגשתי את עצמי נופלת לתהום בלי סוף, צונחת כמו  נוצה
ונופלת על משטח רך.
כאשר פקחתי את עיניי- ידי הייתה מונחת ביד אבי, אמי שעונה על
מיטתי- שניהם ישנו שינה עמוקה, הסתכלתי סביב מקווה שהכל
מאחורי.
פתאום הייתי עם עצמי, לבד- זמן למחשבה.
הרצית בראשי את השבוע וחצי האחרונים, את העדיפות שקיבלתי בשל
גילי הצעיר, רק נערה- כבר סרטן השד, מקווה שבגידול הוצא במלואו
ובאירוניה מוחלטת מקווה לא לאבד את בן זוגי לנשף הסיום.
החזה שלי היה עטוף, כרוך בתחבושות- לא הרגשתי אותו.
אבא פקח את עיניי וקרץ לי, אימא פקחה עיניים אחריו ומיד אחרי
זה נכנסו לחדרי אחיי, סבתי ודודתי ובעלה עם זרי פרחים, ממתקים
והרבה רעש- הרעש המוכר שאליו כל כך התגעגעתי.
ד"ר ריצ'מונד נכנסה עם חיוך וביקשה מכולם מלבד הוריי לצאת
בטענה כי "מיכל צריכה לנוח".
בידה החזיקה צילום אשר אותו תלתה מולי, בו צילום של השד הימני
שלי.
עם חיוך היא אמרה "הגידול הוצא במלואו, האזור נקי מזיהומים
ומגידולים נוספים".
החיוך שנתמתח על פניי שידר הקלה, התממשות התקווה.
שבועיים לאחר מכן- נשף הסיום.
השמועה על הגידול עברה בכיתתי כ"אש בשדה הקוצים". הברכות
והאיחולים הגיעו בצרורות, הרגשתי מוצפת ומוקפת אהבה.
בערב הנשף עמדתי עם בן זוגי, רון ובן זוגה- תחת כיפת השמיים,.
השמיים הבהירים כל כך, השקט המרגיע הזה, ופתאום כוכב נופל- לא
היה לי מה לבקש.
חיי היו נהדרים כמו שהם כיום.
למדתי להעריך את מה שיש לי, כל רגע ורגע בחיים נחשב כמצרך יקר
שאין כמוהו.
הדמעות זלגו על לחיי- דמעות של אושר!