(איש מדושן ואישה מרוצה על שפת הים. עומדים יד ביד. מתנשקים.
מדושן נוגע קלות בפיטמתה של המרוצה. הם צוחקים צחוק פרוע.
נכנס איש זנוח)
זנוח: מה יש? מה פתאום צוחקים?
מדושן: מאושרים.
זנוח: מאושרים?
מרוצה: מאושרים עד מוות. בואך מעיב על אושרנו. עכשיו לך.
זנוח: מדוע?
מרוצה: תמיד חייב לשאול שאלות. לך וזהו!
מדושן: (למרוצה) איך הם תמיד, כמו בוץ. נדבקים אלינו כמו אל
סוליית נעל חדשה וממאנים לעזוב. (הוא שוב נוגע בפיטמתה. הם שוב
צוחקים)
זנוח: שוב צוחקים, אה? (למרוצה) אני רואה שאת כבר הספקת לשכוח
איך צחקנו אנו. (למדושן) אתה יודע, גם אני צחקתי והייתי מאושר
ככה, על שפת הים, עם אותה אישה ממש. (פאוזה) גם לי נדבק פעם
בוץ לנעליים!!!
מדושן: פעם! פעם הוא אומר! אז מה- אז פעם! היה, נגמר. עשית את
שלך, עכשיו שתוק ופנה את מקומך לאחרים.
זנוח: סלח לי, אדון, אבל החיים הם לא תור לשירותים ציבוריים.
מרוצה: תתפלא.
זנוח: אז זהו? מאושרים פעם אחת, אחר כך- קפה עם כפית סוכר מול
פשפוש חתול רחוב בפחי זבל?
מרוצה: חד משמעית- לא. לא קפה, לא חתול.
זנוח: לפחות תה עם נענע והתעמלות בוקר.
מרוצה: תנסה משהו קצת יותר צנוע.
זנוח: אפילו לא תה עם נענע?!
מדושן: מקסימום מים פושרים. וגם זה חצי כוס.
מרוצה: אבל רק אצלך. אצל אחרים לא ככה. למשל, אצלנו וופלות,
עוגיות, חלב, ריבה...
זנוח: ההא, ריבה!
מדושן: אצלנו האושר הוא בלתי ניתן לעצירה, גולש כמו מרק מקדרה
רותחת.
זנוח: אז אולי אפשר לבקר אצלכם. לא אפריע, רק לדקה. (נעמד
לידם. מדושן נוגע בפיטמתה של מרוצה. הם צוחקים צחוק פרוע.
הזנוח מצטרף לצחוקם, שבו ברגע מתחיל לגווע)
זנוח: (תוך כדי צחוק) ט.. טוב אצלכם... חי חי... כל היום...
חי... וופלות.
מרוצה: (קוטעת אותו) זהו. תם הביקור. שלום.
זנוח: כל כך מהר? רק צחקנו, מה עם איזו שיחה על מצב שוק ההון
והבורסה? (הם מתחילים ללכת בהפגנתיות) אני רואה שמכם לא תבוא
ישועה. (למדושן) שתדע: פעם כל זה היה שלי. השדיים- שלי.
הרגליים- שלי. אפילו התחת- שלי, שלי! גם אני ידעתי לדגדג אותה
בפיטמה. ובכלל, הפיטמה אינה חוכמה גדולה כל כך. גם אנחנו
צחקנו, ואני הייתי מרכז העולם בשבילה, ממש לונדון! היום- פרבר
קטן בקצה קליפת המוח, אותו מקום שכוח אל אליו נזרקים כל אלה
הלא חשובים לנו במיוחד. (פונה לצאת)
מרוצה: אתה באמת קטן, עלוב כזה. ממש פססס ארוך אך בלתי נשמע של
נאד.
מרוצה: משאיר קצת ריח, ורגע אחר כך הופ! נעלם הריח ועמו המחשבה
עליך.
זנוח: כך אני טבוע בזיכרון הקולקטיבי של העולם- מר "קצת ריח לא
נעים".
מרוצה: קדימה, לך מפה, תעלם לך. אני והאהוב שלי ניסע לנו
לצרפת.
מדושן: נראה עולם, נטייל, נשחק טניס.
מרוצה: כל מה שלא עשיתי איתך אעשה איתו. גם כל מה שעשיתי איתך
אעשה איתו. זה מובן.
זנוח: וכשאתם תשחקו לכם טניס במון בלאן, אני אתפלש כאן בביתי,
בזוהמה, ואדמיין כיצד אתם משחקים.
מדושן: כל חייך תדמיין אותנו משחקים טניס. היופי בזה הוא שגם
אם באותו הזמן סתם נשב ונגרד בישבן או נחטט באף- אצלך בראש
אנחנו עם הטניס.
זנוח: אכן, לכם יש חיים ספורטיביים למופת.
מרוצה: ולא רק לנו. אצלך בראש כל העולם הוא מגרש טניס אחד
גדול, שבו כל המאושרים והאוהבים משחקים כל היום! לאן שלא תפנה
כולם משחקים טניס, ולך נשאר רק להיזהר מן הכדורים.
זנוח: עשיתי טעות כשבחרתי בכדורגל. אלך עכשיו להצטנע בעונש
בפינתי כמו ילד בכיתה ב' שנתפס מעתיק שיעורים. שיהיו לכם חיים
טובים ומוות קל. (יוצא)
מרוצה: (מביטה אחריו) הלך. באמת הלך. (המדושן מחטט באף. היא
סוטרת לו)
מדושן: אבל למה? הרי אצלו, אנחנו עם הטניס. (ויצאים) |