דלת המכונית נפתחה ומתוכה הגיח גבר גבה קומה וצנום, עטוף במעיל
גשם שחור. אויר הלילה היה קר והרוח פרעה את שיערו הארוך. מכל
עבר החלו להישמע התלחשויות, מחיאות כפיים וקריאות. האיש פסע
לאיטו לעבר הפתח כשהוא סוקר את הסביבה מבעד למשקפיו חסרי
המסגרת. במרחק מה מאחוריו פסעו המאבטחים, כשני צללים כהים
ודוממים. מצלמות הבזיקו, מספר כתבים הושיטו מיקרופונים לעברו,
אך הוא לא הפנה את ראשו. שום רגש לא ניכר היה בעיניים האפורות
ובתווי הפנים החדים. אחדים מן הנוכחים זעו באי נוחות כאשר נח
עליהם מבטו. כאילו היה דבר מה מקפיא באותו מבט אפור, קר
וחודר.
"ובכן דן," אמר אחד הכתבים אל המיקרופון שבידו "ברגע זה הגיע
הנה אלישע שץ- סופר, הוגה דעות, יש שיאמרו גם גורו ובלי ספק,
אדם מאד שנוי במחלוקת. אתם יכולים בודאי לשמוע את הקהל
שמאחורי. בדרך כלל אנחנו רגילים לראות קבלות פנים כאלה רק
כשמגיע לארץ איזה כוכב קולנוע או זמר מפורסם, אבל כנראה שבעיני
האנשים שהתאספו כאן, אלישע שץ מרגש לא פחות מכל כוכב הוליוודי.
אגב דן, לא רבים יודעים את זה, אבל אלישע שץ למעשה גדל כאן,
בעיר הזאת, באחת מהשכונות הסמוכות. ונמצא כאן לידי פרופסור אבי
גבע, אחד ממארגני הכנס. פרופסור גבע, לטובת המאזין ההדיוט, מי
זה בעצם אלישע שץ? למה בכלל הוא מעורר כזאת סערה בכל מקום
שאליו הוא מגיע?" פרופסור גבע כחכח בגרונו. "אלישע שץ," אמר
"הוא אולי אחד האינטלקטואלים המשפיעים ביותר שיש כיום. יהיו
אפילו שיגידו, אחד האינטלקטואלים החשובים ביותר שיש כיום. חשוב
להבין, האדם הזה בעצם הפך על פניה את כל מערכת הערכים של העולם
המערבי. הוא יצר את מה שנוהגים לכנות 'תיאולוגיה שחורה'. זוהי-
בשתי מילים- תורה שדוגלת אך ורק בעשיית הרע. הרע לכשעצמו הופך
אצלו למושא השאיפה, אפילו אפשר לומר למושא הסגידה." "זה נשמע
די מהפכני." "כן, בהחלט. בעצם הקביעה הזאת הוא מנסה במובן
מסוים לחסל את כל הסיפור של המוסר המערבי המבוסס על רגשות
האשמה. ישנם כאלו הטוענים שבזה הוא למעשה שחרר את המצפון
האנושי מאלפי שנים של תסביכים והדחקות. כמובן, לא קשה להבין גם
מדוע הוא מעורר כזאת התנגדות בקרב חוגים שמרניים יותר." "מן
הסתם גם לאורח חייו הלא-כל-כך-שגרתי יש איזה חלק בכך, לא?"
"כמובן," הפרופסור הבליע חיוך "אבל צריך לזכור, האיש הזה חי על
פי התורה שלו. הוא חי מתוך ניסיון בלתי פוסק להפר את כל כללי
המוסר המקובלים." "אם כן, במילה אחת, איך היית מגדיר אותו-
סופר, פילוסוף, מנהיג רוחני?" "אלישע רואה את עצמו בראש
וראשונה כנביא. לא מזמן הוא אפילו התבטא באיזה ריאיון: 'כל
הנביאים נבאו לכם בשם האלוהים- ולא הקשבתם להם. אני באתי לנבא
בשמו של השטן'" "אהמ, טוב. תודה רבה לך פרופסור גבע. אם כן דן,
אלישע שץ נביא האופל, מהערב בארץ לשתי הרצאות בלבד."

אלישע שץ התבונן סביב. האנשים שהמתינו לו נראו ברובם צעירים
ונלהבים- ערב רב של סטודנטים, מחפשי דרך וחולמי חלומות. כן, גם
הוא בעצמו היה פעם כזה. בסמטאות הללו הוא שוטט, לפני קצת יותר
מעשרים שנה, כבחור ישיבה הכופר בעיקר, כסופר כושל וכפליט של
עולם הרוח. האוויר בסביבה הזאת היה אז רווי במתח, מלא בתורות
חדשות ובהבטחות של גאולה. באותם ימים, לכל מובטל צעיר בשכונה
הזאת הייתה איזו תורה מהפכנית שתביא לגאולה וכל קבצן היה מתגלה
לאחר שיחה קצרה כמקובל העוסק בתיקון עולם. גם אלישע נטל חלק
בחגיגה הזו. כאן, בין אותם פילוסופים של בתי קפה ונביאים מטעם
עצמם, הוא החל טווה את רעיונותיו. כאן הוא ניהל ויכוחים לוהטים
על יצירת ערכים חדשים ועל המהפכה שבוא תבוא. בין בתי האבן הללו
הוא שוטט כשהוא מחליף דעות ואמונות בקצב מסחרר, דוחה לבסוף את
כולן ומחפש באורח נואש אחר הדרך הנכונה. לא הרחק מכאן בודאי
עדיין ניצב בית הכנסת הישן, שם הוא היה נפגש עם הרב סימון. שם
הם היו לעתים מעבירים לילות שלמים בשיחות, בפלפולים או
בהתעמקות במאמר כלשהו מספר הזוהר.
הרב סימון, זקן תימהוני למדי בעל חזות של קבצן ומבטא צרפתי
כבד, היה אף הוא פליט של עולם הרוח. איש לא ידע עליו דבר
בוודאות אולם שמועות רבות הילכו אודותיו, אחדות דמיוניות למדי.
אמרו כי הוא נחשב לגאון תלמודי, כי הוא שימש כראש ישיבה עד
שגורש בשל דעותיו, סיפרו שיש לו דוקטוראט בפיסיקה, שבצרפת הוא
היה חבר באיזו מחתרת מאואיסטית וכי שירת בלגיון הזרים. שץ
התייחס לשמועות הללו בספקנות. אולם הרב סימון, תהא האמת באשר
לעברו אשר תהא, ניחן בלא ספק בידע מעמיק ובחשיבה בלתי שגרתית,
ועד מהרה מצא איתו שץ שפה משותפת.
הוא זכר את הלילה שבו הכול התחיל. אותה העת הם עסקו בלימוד
'מאמר התנינים' שבספר הזוהר. אולם בית הכנסת היה חשוך כולו,
מלבד מנורה קטנה שדלקה מעל ראשם. הרב סימון נשא את מבטו מעל
הספרים הישנים. "הזוהר הקדוש," אמר בקולו הדק "מדבר כאן על
תנין, נחש, לוויתן. כל מיני גן חיות. אבל כשזוהר  אומר 'תנין',
הוא בעצם מתכוון להגיד 'רוע'. תגיד לי בבקשה מסיה שץ, מה זה
רוע?" שץ הצעיר חייך. "טוב, זה תלוי בשאלה איך אתה מגדיר טוב.
ההיפך מזה ממילא יהיה רוע, לא?" הזקן נענע בראשו. "לא, לא, לא.
ההיפך מטוב זה רע. אני מדבר על רוע. זה משהו אחר לגמרי. לרוע
יש מהות של עצמו, יש לו פרצוף משלו. אתה ראית פעם פרצוף של
רוע? אתה יודע איך זה נראה?" שץ הניד בראשו לשלילה. הרב סימון
ליטף את זקנו ושקע במחשבות.
"הזוהר הקדוש," אמר לבסוף "קורא לרוע 'סטרא אחרא', פירוש הצד
האחר. אתה מבין, בצד של טומאה יש כמה דרגות. כל אחד יותר חזק
מה שהשני. זה כמו בצד של קדושה. זה מה שכתוב 'כי זה לעומת זה
עשה אלוהים.' דרגה ראשונה זה הצד האחר. למה צד אחר? זה בגלל
שהרוע הוא מה שנמצא בצד האחר, מחוץ לגבול של הראייה שלך." הוא
החווה בידו לעבר פאתי האולם השרויים בחשכה "הרוע זה מה שכביכול
יושב בתוך הצל. הדבר מה שאתה לא יכול להבין. אתה רק יודע שזה
נמצא שם, אתה לא יודע מה זה. אתה יודע שיש שם משהו שאתה לא
יכול להבין אותו, לא יכול לשלוט עליו. זה מפחיד אותך דבר הזה.
אתה לא תופס אותו, הוא יכול להיות כל דבר. אבל מהצד השני, יש
בדבר הזה גם איזה קסם. אתה רוצה להכיר אותו, אתה רוצה לראות מה
יש שם. אתה מפחד ממנו, אבל אתה גם יש לך תשוקה אליו. הצד שלך,
בה! זה משעמם, אתה מכיר הכול. אבל הצד השני, זה כבר משהו אחר!
יש כאן כוח נורא חזק שמושך אותך וגם מפחיד אותך. זה למה קשה
לעמוד מול סטרא אחרא."
"אבל זה," המשיך הרב "זה רק דרגה אחת. לא כל כך נורא. זה למה
אתה יכול להדליק אור ולראות מה יש שם. אתה רוצה לדעת מה יש בצד
שני? אתה עובר לצד שני. עכשיו זה כבר לא כל כך מפחיד, גם לא כל
כך מעניין. כל הקסם מה שיש לזה הולך ברגע שאתה מכיר את זה.
אבל," הוא הנמיך את קולו "יש דרגה שנייה של רוע, שזה הרבה יותר
חזק."
"ומהי הדרגה השנייה של הרוע?" "אה, כאן אנחנו חוזרים לזוהר
הקדוש. הזוהר הקדוש לפעמים גם קורא לשדים 'חיצונים'. אתה חושב
שדים אלה מה שיש להם קרניים וזנב, נכון? זוהר אומר לך, אלה זה
מה שבאים מהחוץ." "מחוץ למה?" "מחוץ לחומות, מחוץ לעיר. אנחנו
כולנו אנשים מסודרים," הוא יישר עניבה דמיונית "אנחנו חיים
בתוך ציוויליזציה, אנחנו חיים עם חוקים. אבל שם," הוא הצביע
לעבר החלון "שם בחוץ, אין חוקים. שם הכול בלגן, הכול מותר. זה
למה שהרוע מגיע מהעולם של תוהו. אי אפשר לבנות שם חברה מה שיש
לה חוקים. שמה זה אנארכיה! זה למה אנשים שחיים בפנים מפחדים
ממה שיש בחוץ. שם זה תמיד יישאר הצד האחר. שמה אתה כבר לא תוכל
להדליק אור. זה למה אנשים שבפנים גם נמשכים אל מה שיש בחוץ.
שמה הכול חופשי. שמה הכול הרבה יותר חזק, הכול טוטאל. זה למה
עולם של תוהו הרבה יותר חזק מעולם של תיקון. זה למה אתה מפחד
לצאת אבל גם חולם על מה שיש בחוץ."
"אבל גם זאת לא הדרגה העמוקה ביותר של הרוע, נכון?" "לא, לא,
לא. זה בגלל אתה יכול גם כאן לעשות אותו דבר. אתה רוצה לחיות
איפה שאין חוקים? אתה עושה אנארכיה. אתה עושה לך וודסטוק. הכול
חופשי, הכול מותר. שום דבר כבר לא מפחיד, שום דבר כבר לא
מעניין. זה הכול מאבד כל הכוח שלו, מאבד כל היופי שלו. אין כבר
מה שימשוך אותך. אבל יש עוד דרגה של רוע, דרגה הכי גבוהה. שם
אתה כבר לא יכול לעשות הדבר הזה."
שץ הביט ברב סימון בציפייה. מבחוץ נשמע קולו של הגשם החובט
בחלונות. "כאן," הרב הצביע על הספר הפתוח לפניו "מדברים על
הרוע אבל קוראים לו תנין, נחש, לוויתן. אלה חיות מפחידות. זה
לא אריה שטורף בשביל לאכול. אלה הורגים סתם ככה, בלי סיבה. זה
מין כוח אדיר שככה מתפרץ, בלי שום תכלית. הרוע, זה מין כזה
רצון להרוס את כל העולם. להשמיד ולשרוף כל מה שהוא חלקי, כל מה
שהוא לא מושלם, כל מה שלא לגמרי אמיתי." "להרוס את מה בדיוק?"
"את הכול!" מבטו של הרב סימון הפך לפתע מאיים "חוקים, אנשים,
מדינות, רעיונות. לא להשאיר שום דבר. לא להרוס בשביל לבנות אחר
כך- להרוס בשביל להרוס. אפילו אנרכיסטים הכי קיצונים מה שיש לא
העיזו ללכת כל כך רחוק. אם אתה מגיע לשם אז כבר הכול מותר לך.
הכול, אפילו לשרוף את עצמך ואת כל השאר. אתה אוהב את האש, אתה
מבין? אם אתה בונה משהו, זה תמיד יהיה ככה, לא לגמרי. רק ההרס
יכול להיות מושלם. זה למה שהרוע הרבה יותר חזק מהטוב. הרבה
יותר! זה גם למה רוע הוא כל כך מפחיד. כמעט אי אפשר ללכת עם זה
עד הסוף. אבל מי שכן הולך עד הסוף," קולו של הזקן נעשה חרישי
ועל פניו התפשט חיוך מבהיל "מי שהולך עם הרוע עד הסוף זה בנאדם
מה שאי אפשר לזלזל בו. אתה יכול להחריב רק מה שבנוי, אבל את
החורבן בעצמו- הרעיון של חורבן- אתה לא יכול להחריב. בגלל זה
מי שמוכן להחריב הכול זה בנאדם מה שאף אחד לא יכול להילחם
נגדו. אנשים יפחדו ממנו כי הם ירגישו שהוא מאיים על הכול. אבל
אנשים גם יימשכו אליו, כי הם ירגישו את הכוח מה שיש שם. אתה
מבין? כולם בעצם לפעמים רוצים לשרוף, להרוג, לשבור. אבל כולם
מפחדים. בגלל זה הם גם מפחדים וגם מעריצים את מי שכן מוכן
לעשות את זה. איש כזה אף פעם לא יכול להיות חלק מציוויליזציה.
הציוויליזציה שונאת אותו. אבל בסתר, כשלא רואים, הציוויליזציה
גם קצת מאוהבת בו. בלילות היא חולמת שגם היא קצת כמוהו."

שץ לא ייחס לדברים חשיבות יתירה באותה עת. הוא כבר היה רגיל
לשמוע מהרב סימון רעיונות יוצאי דופן. אולם, בימים שלאחר מכן,
הוא נוכח לדעת שאין ביכולתו להפסיק להרהר בכך. אין ספק, הרעיון
היה מטורף, אבל אולי בכל זאת יש בזה משהו? הוא ניסה לבחון את
הדברים לעומק, חוזר במוחו שוב ושוב אל אותן נקודות. פתאום הכול
הסתדר, כל חלקי התמונה החלו מתחברים יחד. הוא חש רתיעה מן
המקום אליו הובילו אותו מחשבותיו, אבל הוא ידע שאין לו מנוס.
עליו להודות באמת. משך שנים הוא תהה מהי הדרך בה צריך האדם
ללכת. שנים הוא התייסר בספקות ובחקירות. בזמן שכל העת הפיתרון
היה מונח לפניו. כל כך פשוט. כל כך מחריד.
בהדרגה, מתוך שברי הרעיונות וחלקיקי התיאוריות, הלך והתגבש
במוחו מבנה מחשבתי מוצק. הוא הרגיש שהוא חייב לרשום את הדברים.
מחברת אחר מחברת הוא מילא ביד רועדת, כאשר הוא עצמו אחוז פחד
לנוכח הדברים שיוצאים מתחת ידו. וכך, במהלך כמה לילות טרופי
שינה, הוא טווה את הבסיס לספרו הראשון 'הצד האחר'- הספר אשר
עתיד היה לחולל היסטוריה. בספר זה הוא שטח בבהירות את עיקרי
משנתו: היפוך מוחלט של כל הערכים, שבירה מוחלטת של כל המוסכמות
והפיכת הרוע לאידיאל. גם לאחר שסיים את מלאכת הכתיבה עדיין
קיננו בו ספקות. כן, הוא ידע שיש בידו חומר נפץ, אך הוא לא היה
משוכנע לחלוטין שיש בידו אמת. יותר מכך, הוא לא היה משוכנע
שהוא מסוגל לעמוד מאחורי הדברים שכתב. החששות המשיכו לייסר
אותו גם לאחר שהספר התפרסם- עד לפעם הראשונה שבה הוזמן להרצות
בפני קהל.
אז, לראשונה בחייו, הוא נוכח ביכולתו להטיל אימה על אנשים,
ביכולתו לזעזע אותם באמצעות רעיונותיו- ובו בזמן לשבות את
ליבם. הקהל היה מורכב ברובו מבורגנים משכילים- כאלו שבאו לחפש
קצת בידור מהסוג האינטלקטואלי. אנשים כאלה עוררו בשץ בעיקר
בוז. הוא לא התקשה במיוחד לתאר בצבעים חיוורים את עולמם שלהם-
עולם של שקר, זיוף והעמדת פנים. מנגד הוא הציג בפניהם את הצד
האחר- את הקסם שיש באפלה, את העוצמה שיש בהרס. הוא סיפר להם על
גאולה באמצעות הרוע, על שחרור דרך שבירתם של כל החוקים. ככל
שגברה הבעת החרדה שעל פניהם כך גם הלך וגבר בטחונו העצמי. הם
היו מבועתים מדבריו, אך עם זאת באופן כלשהו הם היו גם מוקסמים
מהם. הוא ידע שהם אינם מעיזים להסכים אתו, אך גם אינם יכולים
להתכחש לאמת שבדברים. אין ספק, הוא הצליח לאחוז אותם בגרונם.
כאשר הסתיימה ההרצאה השתדלו המאזינים לחמוק בשקט, נמנעים
מלהביט בפניו של האיש שזה עתה זעזע את עולמם. לשץ כבר לא היו
עוד ספקות. העוצמה הייתה בידו. כל שנותר לו עכשיו זה רק לממש
אותה.
למרות- ואולי בגלל- קיצוניותם של הרעיונות שהוצגו בו, הספר נחל
הצלחה אדירה. המבקרים, לעומת זאת, התחרו ביניהם בהשמצות. הם
הגדירו את שץ כאדם מסוכן לציבור, כמטורף, כמגלומן חסר מעצורים.
הם טענו כי רעיונותיו מסכנים את עצם קיומה של החברה. שץ עצמו
נהנה מאד מהתייחסויות אלו והוא הרבה להתראיין כשהוא מטיף
לצלילה אל תהומות האופל ולניתוץ כל הכבלים.
"כל התורות," הסביר באחד הראיונות "כל הדתות והאידיאולוגיות,
כולן דיברו על הטוב. כולן הבטיחו לבנות עולם טוב יותר, לחוקק
חוקים מוסריים יותר. אבל בוא נודה על האמת: הטוב הוא חלש, הוא
משעמם. אנחנו יכולים כמה שאנחנו רוצים לדבר על שלום ואהבה, על
פרחים וציפורים. כולנו יודעים שזה בולשיט. בני האדם משתוקקים
באמת דווקא לרוע, לחושך, לכאוס. לכן הם תמיד מפרים את החוקים
שהם בעצמם יוצרים. לכן הם מדברים על בניית העתיד אבל בעצם רק
עוסקים בהחרבת ההווה. לכן הם מתפללים לאלוהים אבל למעשה הם
חולמים על השטן. כל תולדות האנושות הן תולדותיו של הקונפליקט
הזה, בין המטרות המוצהרות של האדם לבין מה שהוא רוצה באמת.
הפתרון היחיד לקונפליקט הזה הוא פשוט לשנות את היעד. לא לנסות
לשכנע את עצמנו שאנו משתוקקים לטוב, לסדר ולשלום. היגיע הזמן
להודות בפה מלא: אנחנו משתוקקים לרוע ותמיד השתוקקנו אליו.
אנחנו רוצים להפר את החוקים, להרוס את הקיים. לא להביא את האור
אלא להביא דווקא את האפלה."
ספריו הבאים היו גם הם לרבי מכר ותורגמו לעשרות שפות. שץ הפך
לדמות שנויה במחלוקת. אישי ציבור רבים תבעו לעצור אותו ולאסור
את מכירת ספריו. עשרות תביעות הוגשו נגדו. הוא שוטט בעולם
כשהוא מרצה את משנתו בפני חבורות של חסידים קנאים. בלהט מתפרץ
הוא נאם על קסמו של הרוע ועל התשוקה להרס. בכל מקום שאליו הגיע
פרצו מהומות ונערכו הפגנות בעדו ונגדו. שמו הפך לשם נרדף
לאנארכיה ולאלימות, אך עבור אחדים הוא סימל גם חופש מוחלט
ומהפכה מחשבתית. "ישנו רק ציווי אחד," הוא שאג בפני המונים,
בכנס אנרכיסטי שנערך בפראג "יש רק דברה אחת ויחידה: עשו את
הרע! עשו את האסור, את הנורא מכל, את אותו הדבר עליו אינכם
מעיזים אפילו לחשוב." אנשי 'כנסיית השטן' הכריזו עליו כקדוש,
רבנים הטילו עליו חרם, אנשי תנועות ימין בארה"ב ניסו להתנקש
בחייו ובגרמניה הכריזה עליו קבוצה של ניאו-נאצים כעל 'הפיהרר
השני'.
לא ברור כיצד התחולל תהליך הפיכתו של שץ מאיש שוליים קיצוני
להוגה דעות רב השפעה. ככל הנראה חברו כאן יחד כוחם של
רעיונותיו, הופעתו המרשימה וכישרון שיווקי בלתי מבוטל. אם
בתחילה היה שמו עובר מפה לאוזן בקרב פעילי מחאה ואנשי תרבות
הנגד, הרי שעד מהרה החל פרסומו להתפשט גם מחוץ לאותם חוגים
מצומצמים. ברבים מהקמפוסים בעולם המערבי, כל אימת שמישהו רצה
להפגין בקיאות ברזי התרבות המחתרתית או להיראות נועז ורדיקלי,
כל שהיה עליו לעשות הוא להזכיר את שמו של שץ או לצטט מכתביו.
גם בעולם האקדמי הרשמי- אשר תחילה התעלם ממנו והתייחס אליו
בבוז- נמצאו לו עד מהרה אוהדים אשר לימדו את משנתו וכתבו
מחקרים אודותיו. רעיונותיו של שץ הפכו נושא לוויכוחים מלומדים
והוא עצמו היה למרצה מבוקש. שץ המשיך לשוטט בעולם כשהוא מעצים
את האגדה סביבו, מחולל שערוריות ומנהל אורח חיים ראוותני.
אומנם, אינטלקטואלים שמרנים יותר המשיכו למתוח עליו ביקורת
בטענה שהוא סתם דמגוג שטחי, אבל הוא לא התרגש. "הם פוחדים
מפני," אמר באחת מתוכניות האירוח הרבות בהן השתתף "הם יודעים
שאני מאיים על מעמדם ועל המשרות שלהם. הם יוצאים נגדי מפני שהם
יודעים שאני מטיף לחופש שממנו הם כל כך פוחדים."
ואכן, למרות כל הביקורות נראה היה שרעיונותיו של שץ מתחילים
לחלחל גם לציבור הרחב. ספריו נמכרו במיליוני עותקים והוא הפך
לדמות נערצת. להקת רוק כבד הוציאה אלבום המוקדש לשיריו ואחד
מספריו הפך לסרט הוליוודי מצליח. גם הוא עצמו דומה שהפך מפויס
יותר עם השנים. כאשר נחשפה בברלין קבוצת טרור שטענה שהיא שואבת
השראה מכתביו הוא התנער מהם בכל תוקף. "רבים מנסים לסלף את
המסר שלי," אמר בריאיון שנערך באחוזתו במאליבו, קליפורניה
"מעולם לא הטפתי לאלימות ומעולם לא קראתי להפר שום חוק. אומנם
דיברתי על פריצת גבולות, אך התכוונתי לפריצתם של גבולות
מחשבתיים. כאשר דיברתי על ההרס בתור מושא השאיפה התכוונתי להרס
של המוסר הבורגני, של הדת ושל מנגנוני הדיכוי. ההרס שעליו
דיברתי הוא הרס שצריך להתבצע אך ורק באמצעים דמוקרטיים- בשום
אופן לא באמצעות אלימות." כאשר שנה לאחר מכן הוזמן אל הבית
הלבן- כחלק מקבוצה של אנשי רוח שהביעו תמיכה במפלגה הדמוקרטית-
נראה היה שהוא השלים את תהליך חדירתו אל לב לבו של הקונצנזוס.
בשנים האחרונות שככה מעט המהומה סביבו. אומנם, מדי פעם הוא היה
משחרר איזו אמירה פרובוקטיבית שהייתה מסעירה את כלי התקשורת
ליום יומיים, מדי פעם היה קם איזה פוליטיקאי ומשתלח בו, אך
הדבר נעשה בעיקר מתוך הרגל. עם פרסום הגעתו לכנס הנוכחי פרצה
מהומה זוטא ונשמעו תביעות לבטל את בואו, אולם איש לא התייחס
לכך ברצינות. אחרי הכול, מדובר היה באינטלקטואל בעל שם עולמי,
באישיות ציבורית. איש לא העלה על דעתו לבטל את ההזמנה רק בשל
דעותיו המעט חריגות.

הוא צעד לעבר פתח האולם. הוא היה אומנם עייף מן הטיסה, אולם
שיער שלא יתקל בקושי מיוחד בבואו לכבוש את הקהל. עשרים שנה
הספיקו לו בשביל לשכלל את יכולתו הרטורית עד סף השלמות. כל
שיהא עליו לעשות הוא לנעוץ בהם מבטים חודרים ולזרוק כמה אמירות
מהפכניות. את כל היתר יעשו שמו והמוניטין שלו.
הוא חזר במחשבתו אל אותו הלילה, לפני כעשרים שנה. כמו מבעד
לשנים הוא דימה לשמוע את קולו הדקיק של הרב סימון: "...אבל
הרוע, חוץ מכל השמות האלה יש לו עוד שם אחד: הקליפה. למה
קליפה? קליפה זה משהו שהוא רק חיצוניות, משהו חסר ערך. זה ככה
דבר ריק, שטחי, רדוד. למה הרוע הוא שטחי? זה בגלל שהרוע רוצה
להרוס הכול. הוא לא עושה הבחנות, הוא לא מסתכל. בשביל להרוס
הכול אתה חייב לא להבין כלום. אתה לא יכול להרשות לעצמך לראות
גם את הדברים מה שהם יפים ואמיתיים. אתה רוצה להרוס! אם אתה
עושה הבחנות אתה כבר שייך לעולם של התיקון. בגלל זה אתה חייב
להסתכל ככה שטחי. לא לראות לעומק. אתה לא יכול להרשות לעצמך
להתבונן על הדברים בעיון. אם תתבונן- אולי כבר לא תרצה להרוס
אותם? אז אתה מתאמץ להיות יותר טיפש ממה שאתה. אתה עושה עצמך
לא מבין כלום. אתה ממשיך להגיד שאתה רוצה להרוס הכול גם כשאתה
כבר לא כל כך רוצה. או, עוד אפשרות זה שאתה כבר מתחיל לפחד
ללכת עד הסוף. אתה אומר 'ציוויליזציה כל כך אוהבת אותי- אז אני
רוצה להיות חלק מציוויליזציה'. ואז אתה שובר רק מה שכבר שבור
ושורף רק את מה שכולם שורפים. אז אתה מדבר על הצד האחר כשהוא
כבר לא אחר, ואתה מדבר על זה שצריך לשבור חוקים רק איפה שכבר
אין חוקים. ואז אתה מאבד את כל הכוח של הסטרא אחרא. אתה נשאר
רק עם הקליפה, רק עם הדיבורים. זה למה מי שהולך בצד של הרוע
בהכרח נהפך להיות שטחי. הוא בהכרח בסוף נשאר רק עם הקליפות."
שץ חשב על הנאום שהוא עומד לשאת. בעוד מספר דקות הוא יטיף
באוזני האנשים האלה לעשיית הרע, לסגידה לאופל. בעיניים בוערות
הוא ידבר על החובה לחצות את כל הגבולות, לנתץ את כל הכבלים-
כמובן, תוך ציות לחוק והימנעות מפגיעה באיש. הוא ישפוך אש
וגופרית על 'הממסד', על 'השיטה', אולי גם על 'המערכת'. הגיע
הזמן לנתץ את הכול הוא יאמר להם- באופן מטפורי כמובן. הוא לא
רוצה שמישהו יסיק מסקנות מרחיקות לכת מדבריו. לאחר ההרצאה
יחזרו השומעים לבתיהם, לשגרת חייהם הקטנים, כשהם מרגישים
נועזים ומהפכניים. הוא לעומת זאת, יחזור למלון שלו, שם אולי
ימתינו לו כמה מעריצות מזדקנות או כמה סטודנטיות מבולבלות. אחר
כך הוא אולי יוזמן לאיזו מסיבה, שם הוא יתחכך באנשים יפים
ועשירים, ישעשע אותם בשנינותו בזמן שהם יתלחשו על ענק הרוח
שנמצא איתם הערב. בתמורה לכל שירותיו הטובים, איש לא יספר לו
מה הוא באמת. איש לא יאמר לו שכבר שנים רבות, הוא לא יותר מאשר
קליפה ריקה.