נראה לי שסך הכל היא יכולה להיות מרוצה. כמו שאני מכירה אותה,
היא בטח דמיינה את הטקס אלף פעם והספיקה לתכנן אותו עם כל
הפרטים כמו שצריך. טוב, מה כבר היה לה לעשות שם בבית אבות כל
היום אם לא זה. נראה לי שאם היה לה קצת יותר קל לכתוב היא גם
היתה מכינה בסוף רשימת מוזמנים ונותנת לאילנה המטפלת שתתן
לשמואל שיראה שאף אחד לא חסר, והיתה מזכירה לה שבעים פעם ביום
אחר-כך שתתן לשמואל- שיראה שאף אחד לא חסר. אמנם סבא היה בנקאי
חמישים שנה בבנק לאומי אז הוא בטח היה גם כן כזה מסודר ויקה
אבל אני בטוחה שדווקא ממנה אבא שלי ירש את הפדנטיות.
האמת שהתאים לה למות בקצת יותר רעש וצלצולים, נגיד בפיגוע או
מטיל סקאד או משהו. חס וחלילה כמובן, אבל אם חייבים למות אז
לפחות ככה, הייתי אומרת, יותר מתאים לה. כמו שאח של סבא מהצד
השני שכבר לא דיבר אם אף אחד ארבעים שנה כי היה ברוגז עם כולם
- בסוף מת בפיגוע בירושלים וככה הוא זכה בהרבה כבוד, אפילו
הנשיא בא לנחם, אחרת אף אחד לא היה שם לב בכלל שהוא מת, היה
יכול להרקב שם בבית זקנים עד שהיו מגלים אותו. בכל מקרה לסבתא
שלי היה מתאים מוות קצת יותר מפואר מסתם ללכת בשקט באיכילוב
בשבת בצהריים אחרי היעלמות איטית בסבל של חודשים. אני בטוחה
שהיא התאכזבה מזה. בכלל, אם היא היתה יודעת איך היתה כבר נראית
בסוף היא היתה משתבצת. סבתא, לפני שהיא שעברה לבית אבות, בחיים
לא הייתה מתחילה את הבוקר בלי לפחות שני קרמים, חצי קילו פודרה
ומלוא החופן סומק על הלחיים, אפילו אם כל התכניות שלה לאותו
יום היו רק מהסלון למרפסת  וחזרה לסלון לראות (שוב) את פרס
בטלויזיה ולהתעצבן מזה- "מנוול! זה משהו הפרס הזה! מנוול כזה
עוד לא ראיתי! את כל הארץ הוא כבר נתן להם! את ראית מה שהוא
סח?!" ואז רחל שבדיוק באה
ישר-מהעבודה-לראות-מה-עם-אמא-כי-אף-אחד-חוץ-ממנה-
לא-עושה-שום-דבר-והיא-מה-זה-גמורה-מעייפות-כואבות-לה-הרגלים-
משהו-היא-רק-שותה-קפה-ועוגה-והולכת - היתה צועקת עליה בחזרה
שמה היא בכלל רואה את השטיויות האלה בטלויזיה, כל היום רק
מקשקשים שם והיא לא צריכה להסתכל על זה - "ראית אותה?!", היא
שואלת אותי,  "כל פעם אותו סיפור - מסתכלת על החדשות אז כבר יש
לה ממה להתעצבן! שתעשה כמוני! אני לא רואה חדשות! בשביל מה
לדעת אם סתם מתעצבנים?!" - ואחר כך סבתא היתה עומדת במטבח
להכין (שוב) חצילים ברוטב עגבניות בכמות כזאת שגם אם כל המשפחה
הייתה באה עכשיו לבקר אף אחד לא היה נשאר רעב. אבל בסוף זה
תמיד רק אני ודודה רחל אז באופן קבוע יש יותר מדי אוכל. אבא
אומר שזה עושה לה טוב שהיא מבשלת ומכינה ובאים אנשים וכל זה
ולכן חשוב שאני אבוא לבקר כל הזמן אבל לדעתי הוא אומר את זה רק
כדי להשקיט את המצפון שלו, שהוא גר באמריקה ולא בא אף פעם אז
אני פה כאילו במקומו. וסבתא לדעתי בכלל לא שמחה עם זה שהיא כל
הזמן מכינה ומבשלת כי אף אחד בעצם לא בא, חוץ ממני ורחל, אז
בסוף היא צריכה לזרוק הכל והיא בטח נורא מתבאסת מזה. אבל בכל
זאת היא לא מכינה פחות כי אז זה אומר שהיא אפילו לא מצפה
שמישהו יבוא וזה עוד יותר מבאס אותה. ככה היא רגילה.
בגלל זה נראה לי שאם היו שואלים אותה מה דעתה על ההלוויה היא
הייתה אומרת שהיא אפילו די מרוצה- באו הרבה אנשים- שהיא כבר לא
ראתה שנים, ואפילו אבא הגיע מאמריקה וסידרו לה מקום בהר
המנוחות בירושלים קרוב לסבא- טוב, כאן היא בטח הייתה מקטרת קצת
שזה לא ממש לידו אלא באלכסון שלוש שורות ממנו- אבל דוד שמואל
היה משכנע אותה בעדינות שאפילו את המקום הזה היה קשה מאוד
להשיג והוא היה צריך ממש להתווכח עם החברא קדישא שיפנו מקום
בשבילה בחלקה כי בעיקרון המקום שם נגמר ורחל הייתה מאבדת את
הסבלנות וצועקת עליה שתמיד יש לה על מה להתלונן, אפילו עכשיו,
ואין מה לעשות- זה מה שמצאו, וזהו!
ואז סבתא רק הייתה בודקת קצת מי השכנים שלה שם בקברים שליד ואם
הם ממשפחות טובות - זאת אומרת אשכנזים ועדיף מירושלים - אז היא
הייתה מתרצה ואומרת שסך הכל היה באמת בסדר גמור וישר-כח לכולם
ומזכירה שוב שלא נשכח לבוא לבקר.