אלונה פוצצה את הבלון ה100 שלה לאותו היום. הבלון מהמסטיק, אני
מתכוונת. "זה לא סוף העולם, את יודעת" היא זרקה לעברי. זה היה
אמצע אוגוסט לוהט במיוחד. רק לפני חודש הייתה מסיבת הסיום
הסופית באמת וזה שסיימנו י"ב עדיין לא נקלט. לפחות לא עד
היום.
"את יודעת שהוא יחזור בסופי שבוע והכל יהיה בדיוק אותו דבר"
עכשיו גם נועה התערבה. "אנ'לא יודעת... אני לא מרגישה טוב עם
כל עניין הגיוס הזה. זה רק מזכיר לי שעוד חודשיים נהיה שוב
בבקו"ם והפעם ללוות אותך ואת שירה" אמרתי לה. היינו כולנו
שפוכות בחדר שלי. השעה הייתה רק 11 בבוקר אבל נדמה כאילו כבר
עברו שבועות מאז ליווינו את סער ללשכה. סער היה בערך הידיד הכי
טוב של כולם- אבל אלי הוא היה קרוב במיוחד. לכן לקחתי די קשה
את כל עניין הגיוס שלו.
"טוב די, נמאס לי לרחם על עצמי. אולי נלך לים?" קפצה יעל מנסה
להעיר אותנו מתרדמת הקיץ. "סער  היה מת על הים..." מלמלתי כמעט
לעצמי אבל הסתבר שכולם שמעו אותי. " 'היה'?? למה את מדברת עליו
בלשון עבר כאילו הוא כבר איזה זכרונו לברכה או משהו?" אלונה
חטפה עצבים. עשיתי לה פרצוף והיא חשפה אלי לשון ארוכה עם עגיל
נוצץ בקצה שלה. אחרי זה כבר לא יכולתי להישאר אדישה ושתינו
התגלגלנו מצחוק. "את יודעת, כשאת תתגייסי את תצטרכי להוריד את
שמוליק" נזכרתי וחייכתי אליה. שמוליק היה כינוי החיבה שלנו
לפירסינג שלה. "הם יצטרכו להוריד אותו ממני עם פלייר" היא אמרה
והוציאה את הסיגריות מהתיק שלה. "בחרתי שבוע לא טוב להפסיק
לעשן" היא רטנה ואוטומטית הציעה גם לי אחת כאילו היא לא מכירה
אותי מגיל 4 בערך ויודעת שאני לא מתקרבת לרעל הזה. "ממתי מיה
מעשנת? מה נסגר איתך אלונה, הגיוס של סער השפיע גם עליך?" נועה
הרימה גבה. התרוממתי על רגלי ובשיא הטבעיות משכתי סיגריה
מהקופסא המקווצ'צ'ת  של אלונה. "מיה!!!" יעל עוד שנייה הרגה
אותי. "מה?! אני בלחץ עכשיו לא מעניין אותי הסרטן ולא מעניין
אותי מיתרי הקול" חסכתי לה הרצאה. "צודקת" אמרה אלונה ומשכה
בכתפיה תוך כדי שהיא מדליקה את הסיגריה שלי ושלה. "נועה?" היא
פנתה לחברתנו הרביעית שצפתה בנו בשקט עד עתה, מפנה את
המקווצ'צ'ת אליה. "כן, בטח" אמרה נועה בלחש ולקחה סיגריה
מהקופסא. "נועה!!" יעל הייתה במיעוט. "אולי בכל זאת?" אלונה
הפנתה גם אליה את הקופסא, מפתה אותה כמו נחש עם עיניה הירוקות,
אלו שהפנטו בשבילה חצי מגברברי השכבה שלנו וגם מהשכבות
העליונות. "טוב נו, אם אתה לא יכול להביס אותם..." אמרה יעל
ומשכה לעצמה גם מזהמת ריאות ארוכה. "יופי!" אמרה אלונה והדליקה
גם לה את הסיגריה. "שתדעי שאם אני אקבל סרטן אני שולחת את
החשבון לסער" אמרה יעל בהכנעה.
כולנו התפקענו מצחוק. באמת הרגשתי יותר טוב עם הסיגריה ביד,
מנסה לחקות את  אלונה שהוציאה מפיה צורות עשן מגוונות. אימא
שלי דפקה בדלת ונכנסה פנימה. "לפחות תפתחו חלון" היא ניסתה
להישמע מגניבה ליד חברות שלי, כאילו כל יום היא מוצאת אותי
בחדר מחששת, כמו מכורה אמיתית. "אבל המזגן!!!" יללה אלונה.
אימא שלי שלחה אליה מבט חברי מאיים שגרם לה לקפל את עצמה מיד
צמוד למיטה.  "בננות, זה לא סוף העולם" אמרה אימי ואני לא
יכולתי שלא לגחך, נזכרת בנירה, המורה לספורט שלנו מהיסודי
שהייתה לפחות בת 40 אבל ניסתה להיראות ולהישמע צעירה עם ה:
"בננות ובננים" שלה. "צודקת" אמרתי לה והיא הביטה בי בתדהמה.
"באמת?!" היא לא האמינה שדווקא עכשיו, דווקא היום, ביום החם
ביותר בשנה עם הסיגריה ביד, הבת המרדנית שלה, זו שרק בשביל
לעצבן יכלה להגיד לא  גם לדברים שלטובתה. "כן, צודקת. אני
חושבת שהגיע הזמן לקום מהדיכאון" אמרתי וכיביתי את החצי סיגריה
שנשארה לי ביד לתוך הכוס קולה של אלונה. היא חיה את הסיגריות
בטח שלא יפריע לה לשתות אותם. אימא תקעה בי מבט חודר. כמה שהיא
ניסתה להיות בסדר, מבחינת ניקיון היו כמה חוקים ברורים בבית.
"באמת?  יאללה יוצאים!" יעל קמה על רגליה במהירות, שמחה להיפטר
מהארוכה-ארוכה של אלונה. "לאן יוצאים?" אלונה לא מיהרה להיפרד.
לא ממקום הישיבה על הרצפה הקרה ולא מהסיגריה שעמדה לעשות כבר
קפיצת ראש לשטיח. "מה זה משנה?" משכתי בכתפיי מרימה את השיער
הארוך שלי בקוקו גבוה תוך כדי שאני מריחה אותו- איכס!
סיגריות.
אלונה השתהתה קצת, משכה עוד כמה שכטות מהרעל האהוב עליה
והתרוממה. "את יכולה לקחת את האוטו אם בא לך..." עוד אחד
מהניסיונות של אימא להיות מגניבה. "זה בסדר. אלונה פה עם
האוטו" שמחתי שלשם שינוי אני לא הנהגת.
מהחדר הממוזג שלי טסנו לטרנטה של אלונה. פיאט פונטו ירוקה שכבר
התחננה שיהרגו אותה, או לפחות יובילו אותה בכבוד למגרש
הגרוטאות,  אבל הייתה ה"בייבי" של אלונה. כמה הייתה גאה
כשלמסיבת הסיום הפרטית שלנו- זו שנערכה רק לחברה המצומצמת
שהקמנו בסוף י"ב, היא הגיעה עם אותה הפונטו- האוטו הפרטי שלה,
בעוד כולנו, אלו מבינינו שכבר זכו להוציא את הרישיון הנכסף,
היינו תלויים בחסדיהם המופלאים של מולידנו.
"המזגן מקולקל" היא הודיעה עוד לפני שהתניעה את המנוע. "מה?!
לא יכולת להגיד את זה למעלה, כשליאורה הציעה למיה את האוטו??"
יעל הייתה עצבנית. הסיגריה לא עשתה לה טוב. "תפסיקי להתפנק,
לאן נוסעים?" אלונה כביכול שאלה את כולם, אבל בעיקר פנתה אלי.
הסתכלתי עליה, ישר לתוך הירוק והיא, כרגיל, כמו ספר פתוח
התניעה ונסעה.
כשהגענו, ירדנו לפינה הקבועה, זו שממנה רואים גם את עזריאלי
וגם את כלבו שלום וגם קצת כחול של ים. התיישבנו על המצוק-
בדיוק בכניסה של המצפה, ואני חשבתי על סער, ועל ירון שנסע לניו
יורק- כי צבא לא בזין שלו, ועל תומר שמן הסתם ברגע זה עובד על
איזה מכונית (אבא שלו סידר לו עבודה במוסך) וגם קצת על יואב,
דני ושירה, יתר החבר'ה שלנו שהיו מפוזרים במקומות שונים בארץ
ובעולם. אלונה הוציאה שוב את הקופסא המקווצ'צ'ת והציעה לנו
סיבוב שני. כולנו הסכמנו, גם יעל שכנראה הבינה שהיום כלום לא
יעזור לה.
"למיה יש אקדח... הוא טעון... אצלה בראש" אלונה השאירה את
הרדיו באוטו פתוח, על גלגל"צ. התחנה הזו נורא אהבה להשמיע את
"כנסיית השכל". חייכתי לעצמי, נזכרת איך נועם, החבר הרציני
הראשון שלי, היה מזמזם לי בלחש את השיר הזה. אח"כ, גם סער
התחיל עם זה. סער...
"מה אתן חושבות שסער עושה עכשיו?" הייתי מוכרחה לזרוק את השאלה
לחלל האוויר המזוהם. מזוהם מהסיגריות שלנו. "בטח כבר באוטובוס
בדרך לבסיס טירונות..." אמרה נועה כמו מומחית אמיתית. היו לה
שלושה אחים גדולים שעם שלושתם היא עברה את התהליך של גיוס
ושחרור. "מעניין אם הוא חושב עלי..." תהיתי לעצמי בקול רם,
מפריחה סילון דקיק של עשן מהפה. "ברור שהוא חושב עליך... את
החברה שלו עכשיו, לא?" פנתה נועה כאילו היא כבר לא שמעה את
מעללי ליל אמש כבר חמישים פעם. 25 פעמים בהלוך ללשכת הגיוס
ועוד 25 בחזור. "אנ'לא יודעת... זה לא כל כך ברור" אמרתי מנסה
לחשוב עם הענן שמרחף מעלי עבר גם קודם ליד סער.
הוא בא אלי אתמול, סער. האמת שהוא הבנאדם האחרון שציפיתי לו.
חשבתי הוא יהיה עסוק בכל הסידורים האחרונים האלו, כל הדברים
הקטנים שעושים לפני הגיוס.
הוא נכנס אלי לחדר ובלי מילים מיותרות הדביק לי נשיקה ארוכה,
פלט משפט אחד קצר וטעון ויצא מהחדר שלי.
"אני משוגע עליך, מטורפת שלי" חזרתי על המשפט בקול רם. "כן,
כבר אמרת לנו מה הוא אמר" אמרה אלונה ובהתה לנקודה לא ברורה
בצמרות אחד העצים. "ואולי הוא לא התכוון לכלום? אולי זה סתם
קטע כזה של לפני הגיוס?" ניסיתי להבין.
גם היום, כשהופענו ארבעתנו עם בלונים בלשכת הגיוס, כאילו זה
כולה יומולדת ולא פרדה מהאזרחות, וכולם בהו בסער ובידידות
המוזרות שלו, הוא לא אמר מילה. רק חיבק אותי חזק חזק כמו כל
פרידה שלנו בשלוש שנים האחרונות והסתכל לי עמוק עמוק בעיניים
עם המבט הכחול שלו שרק חימם לי את הלב עוד יותר. ואז הוא
הסתובב ועלה לאוטובוס. אולי בשביל זה הייתי כל כך מוטרדת כל
היום.
"מיהההההההה הלווווווו את פה או מה?? הפלאפון שלך מצלצל" אמרה
לי יעל והושיטה לי את המכשיר שהחליף צבעים בשניות וזימר את
Girls Of Summer של אירוסמית, השיר שאימצנו לעצמנו, הבנות
ואני,  הקיץ הזה, בטיול המטורף לאילת. "זה סער!!!" בישרתי
לכולם אחרי הצצה מהירה בצג המהבהב. "סער!!!" נראה לי שקרעתי לו
את עור התוף עם הצעקה המטורפת שנתתי למכשיר פלוס הצעקות של כל
החברות שלי מסביב. "יפה שלי" הוא כמעט לחש. טסתי בריצה מטורפת
לטרנטה של אלונה ונעלתי את עצמי מבפנים, כדי שאף אחד לא יפריע
לי. "מה איתך? מה קורה? אני חושבת עליך..." המטרתי עליו את כל
המילים שקפצו לי בראש בבת אחת. "גם אני חושב עליך... תשמעי,
אין לי הרבה זמן, די התחילו לטרטר אותנו פה. רק רציתי להגיד לך
ש... אני אוהב אותך. אני רוצה שנהיה ביחד. אם תסכימי. אם תרצי"
הוא שוב דיבר בלחש, כאילו הוא ממש פה לידי ולוחש לי את המילים
לתוך האוזן. "אני רוצה... אני כל כך רוצה..." אמרתי את מה שלא
העזתי להגיד לו לאורך כל השנה האחרונה, מה שפחדתי לספר כי
חששתי שברגע שאני אספר לו שהתאהבתי בו, שהוא בעיניי כבר הרבה
מעבר לידיד, הוא ייעלם לי לתמיד ואני גם אאבד אותו בתור החבר
הכי טוב.
"נו??" שאלה נועה כמעט חונקת אותי, בדיוק כשהואלתי בטובי לצאת
מהאוטו. "אנחנו ביחד... על אמת. הוא שלי" אמרתי עם חיוך מאוזן
לאוזן (תמיד חשבתי שדבר כזה קיים רק בסיפורים, אבל... הסתבר
שהוא באמת קיים). "אני חושבת שצריך לחגוג את זה!" אמרה אלונה
וכולנו הפננו לה את מבטנו. היא חייכה ואמרה: "למישהי בא על
סיבוב נוסף של סיגריה?"