היא תמיד מחייכת. גם כשהיא עצובה, והיא בדרך כלל עצובה. תמיד
אומרים שכשמחייכים, אז זה משפר את המצברוח כי יש דברים כאלה
במוח שמשתחררים ואומרים לו להיות שמח. אצלה זה כבר לא עובד.
כמו סמים, פעם, חיוך אחד היה מספיק והיא הייתה מאושרת יומיים.
מרוב שהיא מחייכת כל כך הרבה, גם כשהיא כבר לא רוצה, זה כבר לא
עובד, והיא אף פעם לא רוצה.

כשחיוכים כבר הפסיקו לעבוד בשבילה והיא החלה לחשוב שאולי אנשים
רואים שהחיוך מזוייף, התחילה ללכת עם פרחים בשיער וסיכות כאלה
של פרפרים וחולצות צבעוניות ועוד כל מיני דברים שנראו לה
שמחים. אבל היא כבר לא כל כך ידעה מה בדיוק שמח ומה לא, לפחות
לא בשבילה. הייתה גם כותבת סיפורים כאלה, תמיד עם סוף שמח על
אהבה וגם סיפור אחד על פרפר שמצא את אמא שלו, שלא היה כל כך
הגיוני, אבל היא אמרה שככה זה שמח יותר.

היו לה המון חברים, כי אנשים אוהבים להיות ליד אנשים שמחים
ולשמוע סיפורים אופטימיים מהחיים. אנשים גם אוהבים לראות אנשים
מחייכים, זה גורם להם לחייך ואז הדברים האלה במוח משתחררים והם
מרגישים באמת שמחים.

גם אני הייתי חבר שלה. לא, לא חבר. ידיד. מכר. לא היו לה חברים
אמיתיים, הם לא ידעו כלום עליה. תמיד התחמקה משיחות אישיות
ועמוקות מדי ואף אחד לא ידע מה היא באמת חושבת או מרגישה, כי
אז הם היו עלולים לדעת שהחיוך מזוייף.

אני לא זוכר איך ומתי בדיוק שמתי לב שהחיוך שלה מזוייף, אולי
כשהתחלתי לזייף חיוכים בעצמי. אולי סתם, כשהסתכלתי עליה באיזה
שיעור והייתה לה דמעה בקצה העין שהתגלגלה מהר במורד הלחי שלה
ואז היא מחתה אותה ואת השובל שהיא השאירה מהר וחייכה שוב. חיוך
מאולץ כזה, שפתאום נראה נורא דומה לחיוך שהיה לה רוב הזמן.

אף אחד אחר לא שם לב שהחיוך שלה מזוייף, כי לאנשים לא נוח לדעת
דברים כאלה. הם מעדיפים לחשוב שאנשים סביבם שמחים. במיוחד אם
אלה אנשים כמוה, שתמיד מחייכים ומדברים על פרחים ופרפרים.

יום אחד, באתי אליה אחרי בי"ס. התחלנו לדבר ואז שאלתי אותה למה
היא מזייפת את החיוך. בהתחלה היא הכחישה, אבל אז פניה הרצינו
והיא אמרה "ככה" וביקשה ממני ללכת. אז הלכתי. מאז לא ראיתי
אותה מחייכת יותר. רוב הזמן, עיניה היו אדומות ומופנות לרצפה
שאף אחד לא יראה. לא עבר זמן רב, וכבר לא היו לה המון חברים,
לא היו לה אפילו הרבה, קצת, מעט. לא היה לה אף לא אחד. גם אני
לא. כי קשה להיות חבר של מישהו שכל הזמן עצוב.

כמה ימים לפני פורים, עמדנו חבורה די גדולה של אנשים מחוץ לשער
בית הספר, דיברנו על מסיבת פורים ואז היא באה. והשתתקנו. היא
עברה בין האנשים עד שהגיעה אליי ולחשה לי באוזן "בגלל זה"
והמשיכה ללכת. לקח לי קצת זמן להיזכר אבל אז הבנתי. הסתכלתי
סביבי, על חבורת האנשים האלה, תוהה מי מהם מחייך באמת ומי סתם,
מפחד להראות איך הוא מרגיש באמת. ואז הסתכלתי עליה, מתרחקת
ונהיה לי קצת עצוב בפנים, אבל חייכתי.