הייתי בן 17 כשזה קרה. נזרקתי מבית ספר אחד והגעתי לאחר, לא
רציתי ליצור קשרים מחדש, וכך מצאתי את עצמי מעביר הרבה זמן
לבד, עם עצמי.
אני לא יודע אם זה קשור או לא, אבל באותה תקופה בדיוק, המשימה
שלנו לקיץ היתה לקרוא את הספר "החטא ועונשו". אני משער שהייתי
אחד מהתלמידים היחידים בבית הספר שבאמת טרח וקרא את כל הספר
ולא רק את הקיצור, ולמרות כל ההתלבטויות וההתחבטויות של
רסקולניקוב, אהבתי את הספר והוא חלחל לנשמתי.
תמיד האמנתי שלקחת חיים זה אקט חזק מכל שאר הדברים שאנו יכולים
לעשות. לקחת חיים של מישהו אחר... זה כמו לבלוע קרן אור ולא
לתת לה לצאת יותר מהגוף שלך.
חשבתי על זה הרבה באותה תקופה, הייתי מעביר את הזמן שלי
בלהסתובב ברחובות, בגן הציבורי, ובמיוחד ליד ה"עץ הבודד". זה
הכינוי שאני נתתי לעץ שקמים ישן, שנותר לו לבדו באמצע שדה
קוצים חום ומת, מאחורי בית הספר שלי. במחשבות שלי רצו המון
סצינות הרג שונות ומשונות. בדרך כלל זה היה קשור לאנשים
מגעילים שנתקלתי בהם בחיי, אם זה היה האדם שהיה אחראי להעפתי
מבית ספרי הקודם, ואם זה היה מופנה סתם כלפיי אדם שהתנהג אליי
לא יפה ברחוב. עבור כל אחד דמיינתי את רגע המוות שלו ותהיתי מה
יקרה אחרי שימות. משום מה אף פעם לא חשבתי אם אני אצטער שעשיתי
את זה, תמיד חשבתי על מה יהיה כתוב בעיתון, מה יקרה אם יתפסו
אותי, מה יגידו הוריי, מה יגידו המשפחה של הקורבן.
וכך הייתי מעביר את ימיי, בורח מהבית, מעשן בסתר וחושב
מחשבות.
עד שהגיע יום קיץ חם אחד שבו יצאתי כהרגלי מביתי בשעות הבוקר
המאוחרות, והלכתי לבלות זמן איכות יקר בחברת העץ הבודד. כבר
אחרי שעברתי את הפניה וידעתי שאני מחוץ לטווח הראייה של המשפחה
שלי, הדלקתי לי את הסיגריה הראשונה של היום.
באמצע הדרך לעץ ראיתי לפתע משהו נוצץ בחול לפניי. התקדמתי לעבר
העצם הנוצץ וגיליתי שיפוד מתכת באורך של 30 ס"מ, כמו השיפודים
שמקבלים במסעדות מזרחיות. הרמתי את השיפוד והרגשתי את קצהו החד
בין אצבעותיי. המשכתי ללכת כשאני משחק לי עם השיפוד ביד
והמחשבות הרגילות שלי התחילו לצוץ לי במוח.
ואז זה קרה.
שמעתי רעש קל מאחוריי, וכשהסתובבתי ראיתי באופק רוכב על
אופניים, נוסע על השביל שלי ומתקדם לעברי לאט לאט. מתוך
אינסטינקט הפכתי את השיפוד בידי, כך שהוא היה מוסתר מאחורי היד
שלי ורוכב האופניים לא יכל לראות אותו. הלכתי לי לאיטי וחיכיתי
שרוכב האופניים יתקרב אליי כדי שאוכל לראות במי מדובר. כעבור
כמה רגעים הסתובבתי שוב פעם ואז הצלחתי לקלוט בזווית העין
שמדובר באדם זקן שרוכב על אופניים ישנות, שנראו כאילו הוא שמר
עליהם עוד משנות החמישים. ברגע שהבנתי שמדובר בזקן קפצה לראשי
המחשבה על ההריגה. זה לא בגלל שהכרתי אותו, ולא בגלל שהוא היה
נראה לי אדם רע, זה היה אך ורק בגלל ההגיון הקר שאמר לי תמיד,
שאם כבר להרוג מישהו סתם, אז להרוג זקן זה הכי כדאי. היות
וזקנים כבר חיו את חייהם, ימיהם ספורים ולמרות שעדיין המשפחה
שלהם תכאב את מותם, זה יהיה פחות כואב מאשר מוות של ילד קטן או
הורה. אני מודה שזאת מחשבה קרה וחולנית, אבל אצלי ההגיון שולט,
גם בחולי הנפשי שלי.
כשהוא חלף על פניי, הוא אפילו לא הסתכל עליי, פשוט עבר אותי
במהירות נסיעה של הליכה איטית, כנראה שהחול בשביל הקשה עליו,
או ששריריו הזקנים לא עמדו ברכיבה מהירה יותר. ברגע שראיתי
שגבו מול פניי, הפכתי את השיפוד בידי, והחזקתי אותו מונף עם
החוד מכוון למרכז גבו. כך התחלתי ללכת מהר בעקבות הזקן כאשר רק
מרחק של כמה פסיעות הפרידו ביני ובין הקורבן שלי, שלא היה מודע
בכלל למה שהנער, שכרגע הוא עקף, מתכוון לעשות לו.
רגע לפני שהשגתי אותו, עברה במוחי מחשבה שגרמה לי להסס לרגע,
איפה אני אחביא את הגופה שלו? איך אספיק להחביא אותה לפני שעוד
מישהו יעבור כאן בשביל? ואיך אני יכול להיות בטוח שאף אחד לא
רואה אותי ברגע זה, בשדה הפתוח, דוקר זקן עם שיפוד מתכת?
עצרתי במקום.
לאט לאט הורדתי את היד ועקבתי במבטי אחר הזקן, שהמשיך לרכב
באיטיות, מתרחק ממני אט אט. המשכתי ללכת לכיוון העץ, וכשהגעתי
אליו, הדלקתי סיגריה והתחלתי להריץ במוחי מחשבות שונות על איך
היו תופסים אותי ומה היה קורה איתי אם באמת הייתי הורג אותו.
כעבור שעה קלה, ומספר סיגריות, קמתי, השלכתי את השיפוד וחזרתי
הביתה לראות טלויזיה.