"אי אפשר לצעוק אפילו, אי אפשר... לומר מילה, כי פרחים כמוך,
ארז, יותר כבר לא נדע..." .
יובל, החברה הכי טובה שלי, הכריחה אותי לבוא לחזרות של הלהקה
שלה. היא הופיעה עם הלהקה העירונית מאז שאני בערך מכירה אותה.
10 שנים בערך. דווקא השבוע, שלושה שבועות מיום הזיכרון, היא
החליטה שלא באתי לשמוע אותה מספיק, אז גררה אותי לחזרה.
כששמעתי את השיר, שנישא לחלל האולם בקולה הערב של יובל, חשבתי
על ארז, אחי הגדול. אני לא מגדירה אותו במיוחד כפרח. הוא אחי,
ואת זה אני יודעת- אי אפשר הרבה לשנות, אבל עדיין יש בינינו
המון חיכוכים ולא פעם הטחתי בפניו: "אוף הלוואי שתיעלם מהעולם
הזה כבר!"
עם כל יתר האחים הגדולים שלי הוא מסתדר די טוב. עם דקל- זה
שגדול ממנו בשנה, הוא חולק מכונית, עם נועם- זה שגדול ממנו
בשלוש שנים, הוא עובד, ורק איתי אין לו שום דבר משותף. שום
דבר חוץ משנתיים הפרש בינינו.
אני זוכרת שכשארז היה צריך ללכת לצבא לפני שנה, כשהייתי בת 16
וחצי בערך, בכיתי נורא. לא רציתי שהוא יעזוב כי הייתי בטוחה
שהוא ימות שם, בצבא. אחיה של שרון, חברה טובה נוספת שלי, נהרג
בצבא, בשטחים. מאז המקרה הזה, רק דאגתי לארז, שחס וחלילה לא
ירד לשטחים. שם הייתי בטוחה שכולם איכשהו נהרגים. אבל בכל זאת
כלום לא קרה עדיין, וכל שישי-שבת ארז חוזר הביתה, נכנס לחדר
שלו ושוקע בתרדמת החורף שלו.
"ליאה.... את באה או מה?" יובל הגיחה מאחורי. החזרה נגמרה כבר
ואני הייתי שקועה במחשבות בגלל השיר. מה אם ארז ייהרג יום אחד?
"כן, באה" אמרתי ונגררתי אחריה לשיעור התעמלות.
"איפה ארז?" נכנסתי הביתה וישר התנפלתי על דקל. "מה הלחץ? הוא
נשאר לשישי-שבת במוצב. יש להם קצת עבודה בשטחים" דקל בכלל לא
הרגיע אותי. "בשטחים???" נכנסתי לפאניקה. "תירגעי ליאה... יש
להם עבודת חיסול קצרה, זה הכל " הוא הבטיח בטון רגוע. "איך
אתה יכול להיות כל כך רגוע כשהוא בשטחים???" לא הבנתי אותו.
"אל תדאגי ליאה, הכל יהיה בסדר. באמת שאין סיבה להילחץ" אמר
דקל בטון של יודע הכל, ואני נטיתי לסמוך עליו. בכל זאת הוא עבר
בערך את אותו מסלול, וגם הוא עדיין חייל (אמנם הוא הפך להיות
ג'ובניק לאחרונה בגלל בעיות בגב, אבל עדיין חייל).
"אז מוכנה למסיבה היום,ליאה'לה?" אבי נכנס הביתה וחייך לעברי.
"אבא, אני בת 18 מחר, לא הגיע הזמן שתפסיק לקרוא לי ליאה'לה?"
תקעתי בו מבט מזלזל. "סליחה, סליחה, גברת בוגרת" ראיתי שהוא
נעלב. "סליחה אבאל'ה. אני פשוט בלחץ מכל ההכנות. לא הספקתי
לעשות היום עוד כלום בגלל שיובל גררה אותה לחזרה המטופשת שלה"
חיבקתי אותו.
לקראת 22:30, הגיעו יובל וליאור, חבר שלה, שעזרו לי לארגן את
הדברים האחרונים (הצקתי לה בטלפון שבגלל החזרה שלה לא ארגנתי
כמעט כלום).
ב-23:00, התחילו להגיע אנשים. האמת שתכננתי על מסיבה שקטה, רק
עם החברים הקרובים, אבל יובל, שכבר חגגה 18 חורפים לא מזמן,
הודיעה לי ברשמיות שגיל 18 הוא לא סתם גיל. "זה גיל שחייבים
לחגוג כמו שצריך" . ככה, בלי לשים לב אפילו, חצי מהשכבה, כולל
אנשים שלא היה לי איתם יותר מ"היי" חטוף במסדרון, אכלסו את
סלון הבית השלי.
"היי" הוא אמר לי וחייך חיוך ממיס. "היי..." מלמלתי והסמקתי.
דניאל. הקראש הסודי שלי. יובל ושרון לא הבינו מה אני מוצאת
בו- הפריק של השכבה, מסתובב בשחור כל היום, בדדניק כזה. אבל
אני נשביתי.
"מה, שלומך ילדת יומולדת? איך גיל 18? מרגש כמו שמספרים?" הוא
שאל, באדישות ההורסת שלו, מעביר את הגיטרה הצמודה שלו מכתף אחת
לשניה. בגיטרה בחיים לא הייתי יכולה להתחרות. "אם תמצא את
הריגוש, תודיע לי. בכל אופן אני לא בת 18 עד מחר בצהריים"
ניסיתי להישמע אדישה כמוהו, אבל זה לא כל כך יצא לי. גם אנשים
שהיו מסתכלים מהצד היו רואים שאני לגמרי חמה עליו. ואז הוא
חייך. חיוך קטן כזה, משהו שאומר שהוא לגמרי מבין אותי. "לא היה
לי זמן לקנות לך מתנה, אז הכנתי משהו. אני אביא לך אותו אח"כ,
כשכולם ילכו" הוא קרץ והשתלב בין ההמונים.
"אני לא מאמינה שהזמנת אותו" יובל עיקמה את האף. היא הייתה
ה"מושלמת" של השכבה. אם בכיתה י"ב היה תואר של מלכת הכיתה- זו
על בטוח הייתה יובל. היא תמיד ידעה להיות במקום הנכון ובזמן
הנכון, הכירה את האנשים הנכונים והייתה מושא הערצתם של כמה
מבני השכבה. היינו חברות כבר מגיל 8 ושמחתי שהגאווה לא עלתה לה
לראש בכל הקשור אלי. בנוגע לדניאל זה היה קצת שונה. יובל לא
חיבבה אאוטסיידרים. האמת שהיא לא חיבבה כל מי שהיה שונה מהיתר.
"האמת שדנה הזמינה אותו בשבילי. ואני שמחה שהוא פה. די יובל,
לפחות תפרגני, בשבילי" אמרתי. היא חייכה חצי חיוך. "אחחחחחח
ידעתי שעשיתי טעות שנהייתי החברה הכי טובה שלך" ידעתי שהיא
מתלוצצת.
"טל פה" הכריזה בפני שרון קצת אחרי 1:00, כשהאורות בבית התחילו
להתעמם ומוסיקה שקטה נשמעה מהמערכת שהוצבה באמצע הסלון. טל היה
האקס המיתולוגי שלי. החבר הכי רציני והיחיד שהיה לי. זה התחיל
כמו אהבה סוחפת ונגמר באכזבה צורמת.
לא האמנתי שהוא יופיע, אבל הוא בא. אפילו הציע לי לרקוד ואני
הסכמתי, מנסה להראות לו שאני שמחה שהוא מחל על כבודו הפגוע
מהפרידה והגיע. ידע כמה שזה חשוב לי. "תודה שבאת" אמרתי לו,
נמנעת בכוונה מלהסתכל לו בעיניים. "אני לא עד כדי כך רשע,
ליאה. זו היומולדת 18 שלך, בכל זאת" הוא חייך את החיוך השובה,
זה שכאילו היה מיועד רק בשבילי ביום הראשון שלו בתיכון, לפני
קצת יותר משנה. אותו החיוך המאוכזב שעלה על שפתיו שנפרדנו, חצי
שנה יותר מאוחר. אהבנו בטירוף וידענו שאם זה ימשיך, פשוט נשנא
אחד את השני אז העדפנו לחתוך. זו הייתה פרידה מרה- מתוקה. לפני
שחזרתי הביתה, אחרי שנפרדנו, מנסה לגרום לדמעות להפסיק לזרום,
הוא אמר לי משפט שחרוט עד היום בזיכרוני. "אני עצוב, כי אני
מרגיש כאילו איבדתי לתמיד את החברה הכי טובה שלי". לא ידעתי
כמה זה נכון עד אחרי כמה ימים. חשבתי שנשאר חברים טובים, אבל
זה היה קשה מדי, צורם מדי. אחרי כמה חודשים הוא נהיה חבר של
שירה , ואני נטרפתי על דניאל. חשבתי שזו הזדמנות טובה לנסות
לחדש קשרים ישנים. מעין חשבון נפש של גיל 18.
"אני רוצה שנהיה שוב חברים טובים" אמרתי, עדיין לא מסתכלת
אליו. "אני מוכן אם את מוכנה" הוא ליטף לי את הלחי, שדמעה קטנה
ודקיקה, כמעט כמו סיב אופטי שקוף- בלתי נראית, החלה לזרום
לאורכה. טל הוא החבר הכי טוב שלי. קיבלתי אותו במתנה בחזרה,
לכבוד היומולדת. מאותו הרגע הרגשתי שוב בטוחה. ידעתי שהכל יהיה
בסדר.
המסיבה נמשכה, ולכל אורכה כמעט ולא ראיתי את דניאל. ניחשתי
שהוא מתבודד לו באיזה פינה.
בסביבות 5:00, כשאחרון האורחים עזב וגם יובל ושרון התעופפו עם
הרוח, שמתי לב שהוא הלך. דניאל. בלי לתת לי את המתנה שהוא
הבטיח לי.
לא היה לי חשק לנקות באותו הרגע, אז נכנסתי לחדר והדלקתי את
האור. כמעט ונתתי צרחה כשראיתי אותו יושב שם, על המיטה שלי,
מחזיק את הגיטרה כאילו חיכתה רק לי. "לא הייתי בורח בלי לתת
לך את המתנה שלך..." הוא אמר והחל מנגן שיר. "ליאה", ככה הוא
קרא לשיר. כתב אותו בשבילי. כשהוא סיים, הוא הביט בי וחייך.
"לא התכוונתי לגרום לך לבכות" הוא היה נבוך. "סליחה" ניגבתי
שוב את הדמעות, "אני די רגישה היום, לא יודעת למה... אחי סיפר
שהוא יורד לשטחים והשלמתי עם טל. כנראה שקרה לי יותר מדי ליום
אחד".
"חזרתם..." הוא כאילו קבע עובדה. "כן, חזרנו. חזרנו להיות
חברים טובים. זה הכל" הוא אמר. "באמת...? זה היה נראה
כאילו..." הוא השפיל מבטו. עכשיו הבנתי למה לא ראיתי אותו כל
המסיבה. עכשיו הבנתי שזה אמיתי, שהוא מרגיש אותו דבר. "לא, זה
לא. טל ואני זה כבר היסטוריה, אני... אני שבוייה של מישהו אחר
כבר" אמרתי לו מנסה לתפוס את מבטו, אבל הוא שקע בנקודה בלתי
נראית על הגיטרה שלו. "ליאה, אני... אני לא טוב במילים...
מוסיקה זה יותר התחום שלי" הוא התנצל ועדיין לא הרים את מבטו.
"לא צריך מילים" אמרתי והתיישבתי לידו. "לא?" הוא כמעט לחש.
"לא..." הייתי כל כך מלאת ביטחון שהפתעתי את עצמי. הרמתי את
ראשו ובזהירות נישקתי אותו על השפתיים, מנסה לא להלחיץ אותו
יותר מדי. הבנתי שגם הוא, כמוני, די חסר ניסיון. בזהירות גיששה
ידו אל הברך שלי, ומשם למעלה אל מתחת לחולצה. שוב הצמדתי את
שפתיי לשלו, מרכינה את ידי ליד הלב שלו, מרגישה איך הלב שלו
עומד להתפוצץ- כמו שלי. בלי מילים מצאנו את עצמנו ערומים
במיטה. בלי מילים אמרנו את מה שרצינו כל כך להגיד ולא יכולנו.
זה היה מדהים. כל כך עדין ואמיתי. בדיוק כמו שדמיינתי את הפעם
הראשונה שלי. "אני אוהב אותך, ליאה" הוא מלמל לאוזני.
קצת אחרי 1 וחצי, נקשה אימי בזהירות על דלת החדר. מיהרתי לקום
ולהתלבש, משאירה את דניאל לישון, ויצאתי החוצה. "אמממ... דניאל
נשאר אצלי לישון" אמרתי לה כשיצאתי מהחדר וסגרתי אותה אחרי. לא
היה טעם להסתיר את האמת, גם ככה היא הייתה רואה אותו כשהוא היה
יוצא מפה. "דניאל...?? אני חושבת שנצטרך לעשות שיחה קטנה עלמה
צעירה... אבל בינתיים, אחיך הגדול בטלפון... רוצה להגיד לך
משהו" היא הושיטה לי את האלחוטי. "נועם?" שאלתי בטבעיות. "לא,
זה אני... מזל טוב נסיכה... הגעת לגיל שאפשר להתחיל" זה היה
ארז. לא האמנתי שהוא יתקשר. לא חשבתי שהוא יזכור. "ארז! איפה
אתה? חשבתי שתחזור הסופשבוע הזה" אמרתי, מתעלמת מנכונות המשפט
האחרון שלי. "רציתי... באמת שרציתי... יש קצת עבודה פה בשטחים,
לא ביג דיל" הוא נשמע רגוע, וזה כבר עודד אותי. "בכל אופן, אין
לי הרבה זמן, רק רציתי לאחל לך מזל טוב בדיוק בשעה שנולדת..."
הוא אמר ואני חייכתי. זה היה מנהג משפחתי, שביום של היומולדת,
בדיוק בשעה שנולדנו, כולם היו מאחלים מזל טוב. "תודה שזכרת,
ארז... אני ממש מעריכה את זה" באמת הערכתי את זה. "אני זז
עכשיו, אז שיהיה לך יומולדת מדהים, נסיכה. לא ידעתי אם אני
אגיע ליומולדת אז הכנתי לך מתנה זמנית. תפתחי במחשב שלי קובץ
שנקרא ליאה, טוב? חייב לזוז. מזל טוב!" הוא אמר וניתק.
ארז בחיים לא הרשה לי לגעת לו במחשב. העדפתי לדחות את המתנה
שלו לאח"כ, ובינתיים חזרתי לחדר. דניאל כבר התעורר וישב על
המיטה חצי ערום, מנגן בגיטרה. "אני חושבת שיש לי מתחרה רצינית"
גיחכתי והצבעתי על הגיטרה. "אחרי הלילה אין בכלל תחרות" הוא
הזיז אתה הגיטרה ומשך אותי אליו לנשיקה ארוכה ארוכה ואז התרומם
על רגליו. "אני חייב לזוז... יש לי כמה דברים בבית... אני אראה
אותך יותר מאוחר, ילדת יומולדת? אני עוד חייב לך מתנה אמיתית"
הוא קרץ תוך כדי שהוא לובש את החולצה שלו. "נתת לי את המתנה
הכי יפה שיש... אני לא צריכה שום דבר נוסף" חייכתי אליו. "ובכל
זאת... ביי יפיפייה" הוא נתן לי נשיקה מהירה ויצא מהחדר. לא
היה לי כוח להסברים, אז העדפתי להישאר בחדר. כל כמה דקות נכנס
מישהו להגיד לי מזל טוב או לבשר לי שמישהו נוסף נמצא בטלפון עם
איחולים, ככה שאת מרבית הצהריים ביליתי בחדר.
לקראת 18:00 צלצל הטלפון. הוא כבר היה לידי אז עניתי, תוהה
לעצמי מי זה יהיה הפעם. הרי כבר כולם התקשרו להגיד מזל טוב.
"ליאה, שמעת?" זו הייתה שרון. "מה?" לא הבנתי. "היה אירוע
בשטחים. טנק של צה"ל על מוקש ויש נפגעים" אמרה שרון וניחשתי
שהיא כבר בוכה. ככה נהרג אחיה.
"מה?!" הידיים שלי התחילו להזיע. "כן... שלושה חיילים נהרגו
ויש עוד פצועים " היא אמרה. "אוי אלוהים... מתי זה קרה?" הייתה
לי הרגשה רעה. "לפני חצי שעה. ליאה... ארז בבית, נכון? סיפרת
לי שהוא יוצא הסופשבוע, נכון?" שרון נשמעה מודאגת. "לא, הוא...
הוא נשאר לשישי- שבת במוצב. הייתה לו פעולה. שרוני, אני...
אני... אני אתקשר אלייך אח"כ, בסדר?" ניסיתי לארגן את המחשבות
שלי. "כן, בסדר" היא ניתקה. ישר פתחתי את הטלוויזיה. על-אף
שהיה יום שבת, הייתה מהדורת חדשות. "שלושה חיילים ושני פצועים
בתקרית בלבנון... הודעות נמסרו לבתי ההרוגים והפצועים" אמר
הקריין. תרגיעי את עצמך ליאה, אף אחד לא הגיע להודיע שום דבר,
נכון? אז סימן שהוא בסדר, נכון?
גם ההורים שלי התחילו להיות מודאגים.
בדיוק בשעה 20:00 נשמע צלצול בדלת. שזה לא יהיה מישהו מהצבא,
בבקשה אלוהים, בבקשה!
"שלום, משפחת גרוסמן?" שמעתי את הקול של האיש שניצב בפתח. אבא
היה היחיד שהיה מסוגל לפתוח את הדלת. "כן..." אמר אבי וקולו
רעד. חכי,ליאה! אולי ארז רק פצוע? אולי הם באו להגיד שארז נפצע
והוא שוכב עכשיו בבית חולים?
"אנחנו מ-צה"ל. לבן שלכם, ארז, הייתה תאונה. הוא נהרג
במקום...", "לא!!!! זה לא נכון!!!!" אימא שלי התחילה לצרוח.
בחיים לא ראיתי אותה ככה. אימא שלי הייתה פסיכולוגית, והיה
נורא קשה להוציא אותה מאיזון. "אנחנו... אנחנו מצטערים... אם
מישהו מכם יועיל להתלוות אלי" גם קולו של המודיע החל לרעוד. כן
אני... אני אבוא אתכם" אמר אבי, נתון עדיין בהלם מוחלט.
"ליאה!" דניאל נכנס פתאום לביתי. "למה הדלת פתוחה?" הוא לא
הבין. "זה האח שלי, ארז הוא... הוא..." לא יכולתי להמשיך את
המשפט. לא יכולתי לעכל שהוא איננו. הדמעות חנקו את גרוני, אבל
לא יכולתי לבכות אימא שלי, שהייתה כבר חצי ממוטטת שכובה על
הספה בסלון, כשדקל רכון מעליה.
דניאל תמך בי עד החדר והשכיב אותי על המיטה. "ארז? אחיך? הוא
אחד מהחיילים ש... שנהרגו" גם דניאל היה בהלם. "אני... אני
מצטער" הוא אמר ושתק. ליטף את ראשי בדממה. הבנתי אותו, גם אני
לא הייתי יודעת מה לומר. מה אפשר להגיד לנערה שביום אחד איבדה
גם את בתוליה וגם את אחיה הבכור?
דניאל ניסה לנחם אותי, חיבק ונישק, אבל כלום לא עזר. ליאה,
אחיך הגדול איננו עוד. רק הדבר הזה הדהד לי בראש. ארז איננו.
נהר הדמעות החל לזרום ממני.
לקראת חצות דניאל הלך. אני דחקתי בו ללכת. רציתי להיות לבד,
והוא הבין.
נכנסתי לחדר של ארז, מדמיינת שהנה הוא פה, שוכב על המיטה, או
הנה הוא ליד שולחן הכתיבה לומד למבחן, או רואה טלוויזיה, או
משחק במחשב... המחשב! פתאום נזכרתי. פתחתי אותו במהירות, מחפשת
את הקובץ שארז דיבר עליו.
'ליאה היקרה! הגעת לגיל 18 הנחמד אך המפחיד עד מאוד. הכנתי לך
את המכתב הזה כי אני יודע שגם אני הייתי רוצה שמישהו היה מכין
אותי לגיל הזה. מצד אחד זהו גיל ככל הגילאים, אולם מצד שני-
פתאום מוטלת עליך אחריות סמויה. עכשיו בגרויות, עוד מעט צבא
ואח"כ... אח"כ השמיים הם הגבול. אבל יותר מכל זהו הגיל שבאמת
תגלי את עצמך. תביני מי את ומה את עושה בעולם הזה.
אני מצידי ארצה להיות איתך שם בכל הרגעים, הטובים והרעים,
למרות שלפעמים זה לא נראה- אני אוהב אותך, ליאה. את אחותי
הקטנה ותמיד יהיה איכפת לי ממך. גם אם תחליטי ששיעורי הבית שלי
הם דפי הציור שלך, כמו שעשית כשהייתי בן 8. גם אם תחליטי
שהחולצה שקניתי ב100 ש"ח היא "ה" דבר ללבוש ליום צביעת הכיתה.
גם אם תשתלטי לי על המחשב כדי לדבר עם החברות שלך באינטרנט. את
אחותי הקטנה, ואני אוהב אותך. הרבה ותמיד. תשמרי על עצמך ילדה,
כי חיים רק פעם אחת... שלך, ארז'
קראתי את המכתב עוד פעמיים, נותנת לדמעות לגלוש בחופשיות על
המקלדת ועל השולחן, מנסה לחשוב שעוד שתי דקות הכל ייגמר, וארז
ייכנס מהדלת, יצרח עלי שאני משחקת לו במחשב בלי רשות ויצחק.
"איך עבדתי עליכם, אה? באמת חשבתם שנהרגתי...". אבל זה לא קרה.
נשארתי רק אני בחדר השקט, שומעת מתוך חשכת הלילה את אימי נלחמת
בהזיות שפקדו אותה. כדורי השינה לא עזרו.
טל היה איתי בלוויה, וב"שבעה" ובכל השבוע שאחרי זה. ודניאל
הבין, ואני אהבתי אותו יותר מתמיד. הבין שטל הוא התרופה הכי
טובה. ארז מצא את היום המושלם למות... ידע שאני בידיים
בטוחות.
שלושה שבועות לאחר הלוויה, נערך טקס יום הזיכרון העירוני. יובל
שרה ושרון ואני ישבנו אחת ליד השניה במושבים של המשפחות האבלות
של העיר.
"אי אפשר לצעוק אפילו, אי אפשר... לומר מילה, כי פרחים כמוך,
ארז, יותר כבר לא נדע..." . איך שיר אחד קטן קיבל משמעות
גדולה ומצמררת בזמן כל כך קצר. | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.