דני ישב בדירה הריקה והמתין לצבע. ריח חמצמץ של כרוב התפשט מן
המקרר הפתוח. משפחת העולים ששכרה ממנו את הדירה במשך השנים
האחרונות, פינתה אותה לפני  ימים אחדים ועברה לדירתה החדשה.
בני, מסוכנות התיווך,  עמד על כך שהדירה תעבור שיפוץ יסודי
לפני שישלח דיירים פוטנציאלים  לראות אותה.  דני קבע עם שלמה
הצבע, בטלפון מתל-אביב, שיגיע לעיר ויפגוש אותו בדירה כדי לקבל
הצעת מחיר.
בהתחלה חשב לנצל את הזמן עד ששלמה יגיע כדי לנקות את הדירה
ולבצע כמה תיקונים חיוניים. אפילו ירד לשכנים לבקש מטאטא וכלי
שטיפה. אבל רוב השכנים הגיעו לבנין אחרי שהוא עבר לתל-אביב ולא
הכירו אותו. לכן קיבל לבסוף רק מטאטא ישן בהשאלה. במחשבה שניה
החליט שאין הרבה טעם לנקות לפני הצביעה. בקשר לתיקונים, חסרו
לו כמה חלקים והוא חשש לנסוע למרכז המסחרי מפני ששלמה עשוי
להגיע בכל רגע.
כך, חסר מנוחה ומשועמם, החל לטלפן למכריו הישנים, שלא היה לו
קשר איתם שנים רבות.  עם רובם לא הצליח לדבר. או שמספרי הטלפון
הוחלפו או שהחברים עברו לכתובות חדשות. הוא מצא רק אחד מהם
בבית.
  "הלו ג'קי, מדבר דני."
  "דני מי?"
  "זה אני, דני אלבז."
  "אה אלבז, איפה אתה?"
  "אני כאן בנהריה."
  "מה קרה שזכרת את החבר הטוב שלך אחרי כל השנים האלו? מה
מביא אותך לנהריה הרחוקה?"
  "תראה ג'קי, אתה יודע שאני מנסה לשמור על קשר אבל זה לא קל
בגלל המרחק."
  "אני חושב שמאז שברחת מן הקטיושות ב 81  דיברנו אולי
פעמיים, מקסימום שלוש."
  "ג'קי אתה לא פייר, אתה יודע שלא ברחתי. אפילו דיברנו קודם
וידעת על העבודה  חדשה שקיבלתי במרכז. יצא שביום שנסעתי היתה
הפגזה. כולם היו במקלטים ולא יכולתי להיפרד מן החברה כי במפעל
אפילו לא ענו לטלפונים.  אני חייב כל פעם להוכיח שאין לי
אחות?"
   "עזוב, רק צחקתי. אתה האחרון שאני אקרא לו פחדן, הרי היינו
בצבא ביחד, לא?"
  "האמת היא שהגעתי בעניין הדירה. הדיירים שלי עזבו ואני צריך
לסייד לפני שבני יסכים לשלוח עולים חדשים אפילו רק לראות. הוא
טוען שהדירה נראית זוועה, ואני מסכים. אז אני תקוע פה עד ששלמה
יגיע. חבל שהפלאפונים עוד לא הגיעו לנהריה, הייתי מתקשר
אליו."
  "דני, אני יודע שאתה עכשיו איש העולם הגדול, אבל אל תזלזל
בנו כאן. במקרה אני יודע שיש כמה בעלי מלאכה בעיר שכבר קיבלו
את הפלא החדש."
  "סליחה, לא התכוונתי. רק שמחר אני טס להונג-קונג ואני חייב
לגמור עם הדירה הזאת היום."
  "מתי הטיסה שלך מחר?"
  "בצהריים."
  "עכשיו תקשיב לי, חביבי. אתה גומר את העניינים שלך עם שלמה
ומגיע אלינו. אני עכשיו מזמין את כל החברה, מן הימים ההם,
ונפתח לך שולחן. אתה לא תאמין כמה חברים עוד יש לך כאן!"
  "אבל..."
  "בלי אבל. אם לא תרצה לנהוג בלילה בחזרה לתל-אביב נמצא לך
גם סידור לישון. העיקר שתגיע, התגעגענו אליך, בשבילנו אתה
סמל."      
אחרי השיחה שוב חש בריקנות הדירה. ניגש למרפסת הצופה לכיוון
הכביש לראות אם הטנדר של הצבע כבר חונה למטה. הוא ראה מרחוק
שהרוח הצפון מערבית מנפצת את גלי החוף אל שובר הגלים. וקרוב
יותר ראה את המטע הירוק של הקיבוץ השכן, אולי אבוקדו. למטה,
המכונית החדשה שלו בלטה בין המכוניות הישנות של השכנים שחנו
לפני הבית. הוא נזכר באותו יום  לפני שלוש עשרה שנה, כשהעמיס
את כל מטלטליו על המכונית הישנה שהיתה לו אז,  ונסע דרומה
לתל-אביב, לתפקיד החדש שקיבל במפעל ההיי- טק במרכז הארץ,
ולחיים חדשים. אבל באמת היתה מתקפת קטיושות על העיר באותו יום,
נזכר. ורוב התושבים היו ספונים במקלטים. הוא הרגיש אז כמו
עריק, וקיווה שהשכנים לא יראו אותו נוטש את הבניין באמצע
ההפגזה. מאז מגיע העירה בערך פעם בשנה, לסדר עניינים הקשורים
לדירה שהשכיר. תמיד בלוח זמנים צפוף. לבוא, לסדר את הדרוש
ולחזור במהירות למרכז, לקצב החיים המהיר שהתרגל אליו. אף פעם
לא מצא זמן לחפש את החברים שהיו כל כך קרובים אליו בעבר.  הקשר
שלו עם החברים הדרדר לשיחות טלפון, מתסכלות, מדי כמה שנים.  
חזר למטבח לשתות מים מן הברז בכיור. ישב בפינת האוכל על יד
שולחן הפורמייקה הישן ובהה בקיר המתקלף. על הקיר היו כתמי קפה,
אותם כתמים מאז, כשהיא כעסה ודפקה על השולחן וכל "ארוחת הבוקר
של פיוס" שהוא הכין, התפזרה סביב. כדי לברוח מן הזיכרונות, קם
וצעד במהירות אל חדר הילדים. החדר היה כמעט ריק, רק מיטת נוער
ישנה וכוננית על עמודים.  באמצע החדר היתה ערימה של עיתונים
ישנים ופוסטרים קרועים.  מאחרי הדלת, תמונה דהויה שנלקחה מלוח
שנה. בתמונה נראה כפר קטן בין הרים מושלגים, באיזה מקום
באירופה, כנראה בשוויץ. אולי בנו תלה את התמונה הזאת בזמנו,
לפני שהלך לצבא, ונהרג בתאונת אימונים.
להימלט שוב מן הזיכרונות, הפעם לחדר האמבטיה.  בקבוקי בושם
ריקים עם תוויות ברוסית עמדו על המדף מתחת לראי המעורפל.
תמונה של שחקנית בתלבושת פורמאלית, היתה תקועה מתחת לאחד
התפסים של המראה. וילון המקלחת היה מעופש וקרוע. שהם יחליפו
אותו בעצמם חשב ויצא מן החדר.            
רעב, השאיר פתקה לצבע על הדלת, וירד למכולת השכונתית. חזית
המכולת לא השתנתה. ערמה של ארגזי בקבוקים ריקים וחבית ריקה של
דגים מלוחים קידמו את לקוחות המכולת.  אדון ויסמן דווקא זכר
אותו, לא בשם אבל בפנים. המכולת נראתה לו קטנה מאוד, קטנה  ממה
שזכר.  אבל אדון ויסמן הראה לו שדווקא הגדילו, צרפו לשטח
המכולת את החנות של הסנדלר השכן, לאחר שזה נפטר.    
  "איך הג'וב שלך במרכז?" שאל ויסמן תוך הכנת סנדוויץ ענקי
מחצי לחם לבן, נקניק פסטרמה,   ומלפפון חמוץ.
  "זה נקרא סיוע למכירות. נוסע כמה פעמים בשנה להציג את
מכשירי הראדאר שלנו  בפני לקוחות ברחבי העולם. ביתר הזמן אני
עסוק בעריכת החוברות  הטכניות על המכשירים השונים שלנו."
  "והתנאים?"
  "לא מתלונן, בהתחלה קיבלתי פי שניים ממה שהרווחתי כאן
במפעל. בהמשך התברר לי שזה לא כל כך הרבה ביחס למה שאחרים
מקבלים. אתה יודע, דופקים את החדשים. במשך בזמן התקדמתי. כיום
יש לי גם רכב של המפעל."
  "מרוצה?" שאל ויסמן תוך כדי פתיחת בקבוק גדול של בירה
"נשר".
  "כן ולא. זה עולם אחר שם, קשה לי להסביר לך. כל אחד בשביל
עצמו. קשה לדעת מי  באמת החברים שלך." דני סיים לאכול, שילם
לאדון ויסמן והשאיר לו את מספר הטלפון של בני, למקרה שישמע על
מישהו שמחפש דירה.
שלמה עוד לא הגיע. דני נכנס לחדר השינה מפני ששמע את החלון
דופק על הקיר. המיטה הגדולה היתה באותו מקום. המזרון העירם היה
מוכתם ושקע במרכז. במקומות אחדים בלטו הקפיצים החלודים דרך
הבד. פתאום היה קר בחדר.
שלמה הגיע. מבלי להתנצל על האיחור, התחיל להסתובב בדירה. כמו
במערכון ההוא על הסיידים, נזכר דני.  לבסוף שלף מחשב כיס גדול
והחל לערוך את הצעת המחיר.
  "כפי שאמרתי לך בטלפון, יש לך שני מחירים."
  "לא הבנתי את זה בטלפון ואני לא מבין גם עכשיו."
  "תראה, אם הדירה מיועדת להשכרה,  ולא רוצים להשקיע, מעבר
למינימום, אני לוקח מחיר בהתאם, במקרה שלך זה יהיה רק 2200
שקל.  אבל אם הבן אדם מכין את הדירה לעצמו הוא רוצה את הכי
טוב, כי  הוא מתכון לגור בו בעצמו ולא איזה עולים חדשים. אז
אני נותן את הפועל הכי טוב שלי והכל יוצא  פרפקט. וזה יעלה לך
3700 שקל.
  "עכשיו אני מבין, " אמר דני לאט.
 "אז איך אתה מחליט?" שאל שלמה.
 "תעשה לי ב 3700 אבל אני רוצה עבודה עם כל הלב. "