ושוב, זה מולי.
מול העיניים בהשתקפות קסומה נקייה ומעורפלת ביחד. מכשף את
העיניים לבהייה מוחלטת. וזה מתחיל לעטוף אותי מכל הכיוונים,
כמו עשן קטורת בחדר סגור. וזה עוטף ומחבק לאט לאט, אני מתמסרת
לתחושות. וזה עוצר. נשאב בחוזקה לתוכי, ישר מהעיניים הבוהות.
וזה מתכדר בתוכי, מתחיל לשרוף ולעקצץ אותי מבפנים.
ההרגשה שעטפה אותי מקודם בצורה כל כך מחבקת ומרגיעה, נכנסה
וכמו כדור של אש מנסה לשרוף לי את הרגשות והתחושות.
ואני נופלת, ושוקעת בתוך תחושה של כאב משתק. והעיניים נעצמות,
מקבלות על עצמן את האשמה, ואני שוב מבינה, שלבטוח בעיניים
תמימות כל כך היתה טעות בטוחה כבר מההתחלה. וזה לא יוצא ממני,
זה רק מתגבר ושורף יותר, זה כבר השמיד את כל הבפנים. זה כבר לא
אני, זה גוף ריק מתחושה.
העיניים מבטיחות לי, שיותר לא יפתחו, שיותר לא יתנו לשום דבר
להיכנס לתוכי. הן הבינו שככל שהגוף שלי יותר התבגר, הן נשארו
עדיין כל כך תמימות. אבל למרות התמימות, הן כבר יודעות
ומבינות, שעיניים תמימות תמיד מתמסרות לתחושות ורגשות שעם כל
ההנאה הראשונית, תמיד בסוף הורסות. |