"בואי נלך," אמר עודד, ומשך בזרועי עד שכמעט נקרעה מכתפה. לא
כל כך רציתי. אני מחבבת את עודד, אבל לא יותר מידי. וחוץ מזה
אני תמיד מעדיפה ללכת בקבוצה. אבל מיכאל לא היה בבית, שלי
התכוננה לבוחן בחשבון. גדליה שוב הלך לרופא בגלל השיעול, עם
אבא שלו, כי אימא כבר לא הייתה לו. אז נשארתי לבד, עם עודד.
"עודד הוא פרא אדם," נהגה אימי להזהיר אותי. היא צדקה אבל מה
שלא ידעה שלא תמיד היה. רק לפעמים. נכון כמעט כל יום היה חוזר
הביתה חבול לאחר שהלך מכות עם משהו יותר גדול ממנו בגיל.
ובבוקר היה מגיע לבית הספר עם חבורות נוספות - עדות לניסיונות
הריסון של אבא שלו. לפחות כך קראו לזה אז. היום הייתי אומרת
שעודד היה ילד מוכה. אבל, אז קראו לזה פרא אדם לא מרוסן.
גם אני זכיתי לנחת כפיו, משיכת שיער בשיעור תורה. קצת צביטות
בישבן בשיעור התעמלות. אבל כבר אז היה נדמה לי שזה רק סימן לכך
שהוא מחבב אותי ולא רוצה שיחשבו שיש בינינו משהו.
"בואי נלך," חזר עודד על בקשתו. "לאן," שאלתי, מנסה עדין
להתחמק. "בואי נלך לגבעת הנרקיסים," אמר ,והתחיל ללכת. לא כל
כך רציתי להישאר לבד. את שני הספרים שהשאלתי מהספרייה בצהרים
כבר גמרתי. הבית ריק. אימא בעבודה, אבא בטח בקיוסק של קרוננפלד
מחסל עוד עוגת שמרים - השלישית. אז הלכתי. מכיוון שהיינו רק
אני ועודד, יכולנו ללכת מהר כמו שעודד אהב. בלי לחכות לגדליה
שתמיד מעכב אותנו. התחלנו בפסיעות קלות שהפכו מהירות. כשהגענו
לגבעת הנרקיסים, הייתה השמש רק קצת בזווית. זאת אומרת שיש לנו
עדיין זמן.
גבעת הנרקיסים כבר איננה. מה שלא קטפנו אנו כילדים, קטפו אחר
כך אחרים. אולי היום כבר שוב פורחים שם נרקיסים אחרי שילדינו
לימדו אותנו שאסור? אבל אז היו נרקיסים מלוא העין, רוקמים את
השדה בכתמים לבנים צהובים. ירוק שזור באבנים כהות מחורחרות.
חשבתי שלכאן רצה עודד להגיע הרי אמר בפירוש לגבעת הנרקיסים. אך
הוא דוהר קדימה ואני מקצרת צעדי שלא לפגר אחריו.
"אחר כך," אומר עודד. "אחר כך תקטפי כמה נרקיסים שאת רוצה."
עלינו וטיפסנו עד שהגענו למישור העליון. נשכבנו על העשב הרך
ליד פסל אלכסנדר זייד שהביט עלינו מגבוה. יושב זקוף על סוסו,
מביט אל עבר השפלה וההרים. עייפים ונוטפים זיעה. אני במכנסיים
קצרים, נעלים גבוהות וחולצת התנועה. עודד בחולצה שהייתה פעם
לבנה, ובמכנסיי חקי מאלה המצחיקים אותי תמיד גם היום.
"למה רצית לבוא לכאן לבד?" שאלתי אחרי זמן.
"רציתי... התחשק לי ללכת לאיבוד... מכאן אני לא חוזר הביתה. לא
בא לי..."
נו, בטח את הסיפור הזה אני כבר מכירה. בסוף, מכל המקומות שעודד
הלך לשם לאיבוד תמיד חזר בסוף הביתה לקבל עוד מכות. לא
התרגשתי.
"רוצה ללכת לקבר?" שאל, אחרי שגמר לספור את כל העננים. לא
אהבתי את הרעיון. הקבר היה מבנה הנוטה ליפול של איזה שייך
ערבי. מוזנח, מגודר בקוצים וברקנים. בקיץ היו כאן המון סברס
דוקרניים, אבל עתה עדיין נחו את שנתם. בתוך הקבר שררה תמיד
אפלולית מסריחה של שתן וצואת בהמות ותמיד בכניסה קידמה את
פנינו עננת זבובונים מציקה. לא בהחלט לא אוהבת את המקום הזה -
מבחוץ יפה אבל בפנים... למרות זאת הצטרפתי. בפתח הקבר עצרתי.
"אתה רוצה 'כנס אתה אני אחכה לך כאן".
"אבל כאן," אמר, "לא אוכל לנשק אותך." הלב שלי החסיר פעימה.
אבל הגבתי במהירות. "אתה יכול לנשק אותי כאן אם אתה רוצה."
שעודד ירצה לנשק אותי? אמנם נראיתי גדולה, מפותחת כבר כמו
שצריך, אבל כל כולי עוד לא עשר, אולי עוד קצת. עודד גדול ממני,
לא בהרבה אבל גם הוא כבר לא ילדון. גבוה משכמו ומעלה, הכי גבוה
בכיתה. גמלוני עם ידיו הארוכות שאף פעם לא ידע היכן להניח אותם
לכן שם אותם בכוח על האחרים.
"כבר נשקת פעם משהו?" שאל. ואני שמעתי את הרעד בקולו. "בטח,"
צחקתי אבל הצחוק שלי לא היה מי יודע מה משכנע. "המון פעמים."
"את מי?" שאל. "מה זה חשוב? אתה רוצה לנשק אותי אז בוא." מאיפה
היה לי העוז והחוצפה כך לדבר אל עודד?
אך בדיוק כשחשבתי שזה הכי נהדר שיכול להיות, אני ועודד...
שמענו קול צחוק מטורף.
הבטנו למעלה. על כיפת הקבר העגול של הקבר עמד גבר. הכי גבוה
שיכול היה לטפס. מלמטה נראה גדול וענק ומפחיד. אינני יודעת בן
כמה היה אבל מגובה של ילדה בת 10 אפילו מפותחת, כל אחד יכול
להראות גדול. הוא עמד שם. מכנסיו מופשלים עד לירכיו, מכנסי חקי
ארוכים, תחתוניו האפורים תלו להם ברישול מעליהם. מחזיק אברו
הזקור בידיו, משפשפו בכוח לפנינו וצוחק. לא ראיתיו בברור בגלל
שמש שנעמדה מאחוריו, קצת מסנוורת. שמש יכולה לסנוור כל הדרך עד
שהיא שוקעת. אבל בברור יכולתי לראות את הזין שלו זקור, ענק,
אדום והוא משפשף אותו, מנפנף אותו מולנו בהתרסה וצוחק.
ברחנו משם כשצחוק רודף אחרינו. אפילו לא קטפנו בדרך נרקיסים
להביא הביתה לאימא של עודד.
מאז בכל פעם שמיכאל הציע שנלך לפסל אלכסנדר זייד או לקטוף
נרקיסים מצאתי תירוץ ולא הצטרפתי לחבורה. עודד דווקא תמיד
התלהב מהרעיון.
גם בשיעורי הציור בשנה שלאחר מכן, כשיצאנו לצייר בחוץ היה
הציור שלי של קבר השייך הגרוע מכולם. ציונה המורה לציור
התבוננה בציור זמן רב לפני שהעיזה לומר "מה קרה לך? את לא
מרגישה טוב?" "סתם" אמרתי "לא בא לי לצייר היום". אחר כך
הפסקתי לגמרי ללכת לחוג לציור. הפסקתי לעשות הרבה דברים...
|