עמדתי ונלחצתי. הרגשה כזאת שאין לך מה לעשות, תפסה אותי בצורה
כל כך חזקה, מוחשית. ובגלל שנלחצתי, צעקתי, צעקתי לכולם
"תעזרו, תעזרו לי לחפש..." ובמקום לעזור כולם המשיכו לרוץ.
לרוץ בצורה מסודרת, אחד אחרי השני, לאותו מקום. זה נראה לי
מוזר, שכולם רצים אבל עדיין זה מסודר.
עמדתי ונלחצתי. הרגשה כזאת שאין לך מה לעשות תפסה אותי בצורה
כל כך חזקה, אמיתית. ובגלל שנלחצתי, צעקתי לכולם "תעזרו לי
לחפש, בבקשה תעזרו לי..." וכולם עצרו לרגע והתחילו לחפש. והם
חיפשו וחיפשו, ולא מצאו.
עמדתי ונלחצתי. הרגשה כזאת שאין לך מה לעשות תפסה אותי בצורה
כל כך חזקה, חונקת. ובגלל שנלחצתי, צעקתי "בבקשה, תעזרו לי
לחפש..." וכולם עצרו, ושאלו "מה לחפש?" ולא ידעתי, לא ידעתי כל
כך מה אני מחפשת. אז כולם המשיכו לרוץ.
עמדתי ונלחצתי. הרגשה כזאת שאין לך מה לעשות תפסה אותי בצורה
כל כך חזקה, משתקת. ובגלל שנלחצתי, צעקתי "בבקשה תעזרו לי
לחפש..." וניגש אלי האיש הקטן, וישב לידי. ושאל מה אני מחפשת,
ולא ידעתי כל כך את התשובה, אז האיש המשיך לשבת.
עמדתי ונלחצתי. הרגשה כזאת שאין לך מה לעשות תפסה אותי בצורה
כל כך חזקה, מאיימת. ובגלל שנלחצתי, רציתי לצעוק לעזרה, אבל לא
ידעתי איך. ובא אלי האיש הקטן, רק הוא מכל האנשים שרצו מסביב.
האיש הקטן התקרב אלי, וחיבק אותי.