סתיו... מה זה בעצם? ולמה? וכמה? אפעם לא באמת עצרתי לשאול את
עצמי... אבל אותו יום, יום קודר שכזה... שכואב, יום של אמת
שאתה לא מכיר. פתאום כל כך הרבה שאלות, כל הרבה בלאגן, התסכול
גובר.
תקופה שכשחשבתי עליה הבנתי שמסמלת בשבילי את החיים בערך, תקופת
מעבר שהסוף שלה לא נראה לבנתיים. תקופה של דיכאונות לא ממש
מובנים שאני מחפש אבל לא רוצה. כל הזדמנות שוקע לתוכם ורוצה
לצאת, ורוצה שישימו לב אלי כמו ילד קטן שמחפש תשומת לב ולצעוק
הצילו, אבל לא באמת יכול. הכל סגור וזרוק בפנים, מבחוץ, מה?
אני צריך עזרה? שאני אצטרך עזרה?!?! מה פתאום... הרי אם מישו
יכול לסבול משו שאחרים לא, זה הרי אני...

אני מתעורר פתאום כאילו מתוך סיוט רק שלא ידעתי שלתוך סיוט...
אני מסתכל מסביב הכל כל כך... ריק. אבל לא ריק של חוסר עצמים.
ריק מתוכן ומחיים. אני רואה שלכת... כמויות של עלים על הריצפה
נושרים מעצים גבוהים שאני לא יכול לראות את הראש שלהם אבל רואה
מספיק בשביל לדעת שהם עירומים כביום היבלדם. אבל איך זה יכול
להיות? הסתיו עבר, אנחנו עכשיו סוף החורף לקראת אביב. מה
לעזאזל קורה פה? ואז פתאום קול מוזר קרה לי... יותר נכון לא
קרא לי, קרה לעזרה אבל זה נשמע כאילו זה מכוון אלי ובמיוחד כי
לא ראיתי אפחד אחר בסביבה... ולכל הזה התווספו עוד ועוד קולות
שבאו משום מקום. לאט לאט תוך כדי חיפושי במקום מוזר זה הבנתי
שהעצים הם אלו שזועקים לעזרה. הסתכלתי וראיתי אותי עומד בקצה
של שורה ענקית של עצים, שמסודרים בטור ישר כמו פלס. טור שניראה
בלי סוף. תוך כדי שאני מנסה להבין עדין מה קורה לי, אני מסתכל
על העצים מטה את הראש ימינה, מטה אותו שמאלה, ומתחיל להרגיש
משו חד, משו כואב, משו שלא הרגשתי כמותו אפעם. הרגשתי את
העצים, את מה שקורה להם. את הכאב שלהם על העלים שהלכו ונקרעו
מהם. על הסבל שהם עברו. הבנתי שאני חייב לעזור לאותם עצים. זה
פשוט טירוף מה שקורה פה אמרתי לעצמי. התחלתי ללכת עם כיוון
השיירה במטרה להגיע לסופה ואולי למצוא את מי או מה שעשה את זה.
לפתע ראיתי עץ אחד נמוך מהאחרים הסתכלתי עליו, והוא משך אותי
אליו, כאילו ניסה להראות לי משו. עצמתי עיניים לשניה ונבלעתי
לתוך מציאות אחרת ראיתי את עצמי בתור העץ וילד קטן נתלה עלי
וממלמל משו תוך כדי קריעת העלים של העץ ממנו, יושב וקורע את
העץ מהילדים שלו שהוא טיפח גידל ודאג שיהיו ירוקים, שיכסו אותו
שיגנו עליו שיהדרו אותו. אבל איך ילד קטן כל כך יכול לגרום
לדבר שכזה? אמרתי לעצמי שלא משנה מה אני חייב למצוא אותו
ולהסביר לו את הכאב של העצים. הוא גם צריך להבין. הגב שלו היה
תקוע לי מול העיניים כשפתחתי אותן והקול החלוש שלו ואותו
מילמול אינסופי שהוא חזר עליו עוד ועוד ללא חדל. המשכתי ללכת
בכיוון העצים ואני עובר עוד עץ ועוד עץ ומתחיל להיזכר בדרך
הזאת. פעם עברתי פה, אני זוכר את הדרך הזאת, אני מכיר את העצים
האלו, פעם הם היו כל כך יפים, כל כך חיים, כל כך עצים. נזכרתי
איך שגדלתי ליד העצים האלו, כל הפעמים שהייתי הולך ומספר להם
את כל מה שעובר עלי, והם תמיד הקשיבו, הקשיבו בשתיקה ניצחית
שמסמלת הזדהות שכל בנאדם מחפש בחיים. וזה מילא אותי בכעס
ורגשות נקם לאותו נבזה שעשה ככה לעצים שמתעלים על כל אדם
בחוכמה בהבנה ביחס שלהם אחד לשני, אפעם לא תראה עץ שלא יקשיב
לך כשתצטרך אותו... שלא יהיה שם תמיד באותו מקום מחכה רק לך
שתבוא אליו, כאילו מעריץ אותך וכל דבר שמסמל אותך.  ולאט לאט
מתחיל להבין שאני מגיע להתחלה של שורת העצים, ולא לסוף אבל מצד
שני בסוף כבר הייתי לחזור לשם לא יעזור. אז אני ממשיך ללכת
מקווה לעזור לעצים שהיו יותר מהכל בשבילי, עצים ששווה למות
בעדם. אני רואה מרחוק את קצה שורת העצים ודמות צועדת לקראתי,
אני מתחיל לרוץ לעברה, והיא רצה לעברי. ואני לא מבין מה קורה.
ואז אני מסתכל לדמות בעיניים, ורואה עמוק בפנים ילד קטן.
שמסביבו מלא עלים שנקטעו ממקומם והוא מסתכל עלי במין מבט תמים
שכזה, ואני מתחיל לצעוק עליו והוא מסתכל עלי לא מבין מה אני
רוצה ממנו. ואני מסביר לו על כל הכאב שהוא גרם לעצים. ועל איך
לעזאזל מישו יכול לעשות את זה... ואני רואה את השפתיים שלו
זזות אבל לא מבין מילה ממה שיוצא מהם. ולפתע בקול חלוש ומלא
דמעות אני שומע אותו פולט מפיו את אותו מילמול ששמעתי כשעצמתי
עיניים... רק שהפעם הקשבתי למילים ושמעתי דבר כמעט חסר
משמעות... "אוהבת, לא אוהבת, אוהבת, לא אוהבת..." המלמול
האינסופי שרק נמשך ונמשך... והוא שולח יד לכיס, ומוציא משם
חבילה של עלים ומפיל אותם אחד אחד... ועל כל אחד שנושר מידיו
אומר "אוהבת... לא אוהבת..." מרים את המבט שלו מהעלים הנופלים
ומסתכל לי בעיניים עם מבט כואב, מבט עצוב, מבט של מישו שאיבד
אהוב, מבט של מישו כואב, מבט שאי אפשר להסתכל עליו. השפלתי
מבט. הרמתי אותו בשביל לבקש סליחה, להגיד שלא התכוונתי לצעוק.
אבל הוא כבר לא היה שם. מולי ניצבה דמות אחרת. הדמות שלי,
שהשתקפה במראה..

פתחתי את העיניים שלי בפעם השלישית מצאתי את עצמי בתוך הבית
שלי, במיטה שלי, עם הפוך שלי, והדמעות שלי. בוכה על כל אלה
שפגעתי בהם כי לא חשבתי, בוכה על מה שהרגשתי. בוכה, כי מה כבר
ילד קטן שכמוני יכול לעשות...