דרור עודד / תקווה שלופה |
פרושת איברים
לקיר העץ
והטלתי סכינים כבדות
שריקתן פולחת
סנוורים באישונייך.
עקרת עצמך מן הקיר
ויד שלחת אל הגרזן
התבוססנו, התגוללנו
אחר כך נגחנו
מצח קשה במצח
והתמוטטנו.
בלילה חדרנו ונחדרנו
בין שמיכות רכות
כיבינו להבות
בסבך האפלה.
צוללת, נואשת בו העין
אבוד הוא מבטך
עד כלות כל התקוות
עד יום מותך
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|