היא לא הייתה יפה רגילה כזאת שרואים ברחוב ואומרים "וואו".
במבט ראשון, היא אפילו לא מאוד יפה. אבל יש לה פרצוף מעניין.
אפשר לשבת מולה שעות ולהסתכל וכל הזמן לגלות משהו חדש. יש לה
אף כזה, מוזר. לא ישר מאוד. יש לה פה קטן אבל שפתיים גדולות.
והרבה נמשים, על כל הפרצוף. והעיניים שלה לא גדולות. הם גם לא
מאוד קטנות, אבל קטנות. והן חומות, רגילות כאלה. חוץ מכשהיא
מסתכלת לכיוון השמש. ואז יש בהן ניצוץ כזה של זהב והן מוקפות
בירוק ואז יש לה את העיניים הכי יפות שראיתי. והשיער שלה, שיער
שחור שעוד לא החליט בדיוק מה הוא רוצה להיות. הוא לא חלק ולא
מתולתל ותמיד יש לה שוונצים כאלה שלא נכנסים לקוקו ומקפצים
ומקיפים לה את הראש. ולפעמים, כהשמש בדיוק בזוית המתאימה, יש
לה פסים אדומים כאלה, כמו נחושת בשיער. אבל היא לא נמצאת הרבה
בשמש. היא לא אוהבת אותה.
היא אחד האנשים הכי חכמים שאני מכירה, היא יודעת כל מיני
עובדות כאלה על כל מיני דברים ותמיד יודעת לספר אותם בצורה
שתעניין. היא גם ממש מצחיקה. וכשהיא צוחקת, כל הפרצוף שלה צוחק
ויש לה גומה אחת בלחי שמאל. ועוד גומה בלחי ימין, אבל ממש קשה
לראות אותה, רק עם התאורה הנכונה. אה, והיא החברה הכי טובה
שלי.

הוא, הוא יפה רגיל כזה. מאלה שבנות מסתכלות עליו ברחוב
ומחייכות. יש לו עיניים כחולות בדיוק בגודל הנכון. ואף ישר ולא
גדול ולא קטן. ושפתיים דקות וגבריות כאלה. והשיער השחור שלו,
שהוא לא ארוך, אבל גם לא מאוד קצר ויש לו תלתלים כאלה שקופצים
כשהוא מדבר. והוא אף פעם לא שם ג'ל, כי גם ככה קשה לו להגיע
לבית ספר בזמן. והוא גבוה, לא גבוה מדי, גבוה בדיוק במידה
הנכונה. ואין לו שום פגם על הפנים. חוץ מצלקת אחת מעל הגבה
שמעל עין ימין. אבל היא כל כך מתאימה לו לפרצוף, שקשה לקרוא לה
פגם ממש.
גם בו אני יכולה לבהות די הרבה זמן. אני אף פעם לא מגלה משהו
חדש, אבל אני אוהבת להסתכל עליו. תמיד נחמד להסתכל על דברים
יפים.
הוא גם די חכם. אבל הוא מעדיף להיראות טיפש ליד אנשים. "ככה הם
מצפים ממך לפחות ומופתעים לעיתים קרובות". ויש לו את החוש
הומור הכי מוזר שאני מכירה ולפעמים הוא סתם ככה, קופץ על אנשים
או תוקע בהם פרצופים מוזרים. אף פעם לא משעמם איתו. וכשהוא
מחייך, הצלקת שלו מתעוותת קצת וזה נראה כאילו גם היא מחייכת
וכשאתה מקבל שני חיוכים מאדם אחד בבת אחת, זה הדבר הכי כיף
בעולם.
אה, והוא היה הידיד הכי טוב שלי.

פעם חשבתי שאני מאוהבת בו, כי שמתי לב שלפעמים, כשאני סתם
חושבת עליו, יש לי כל מיני סיבובים כאלה נחמדים בבטן שגורמים
לי לחייך. אבל זה קורה לי גם איתה. אז זו לא יכולה להיות
התאהבות.

בפעם הראשונה שהם נפגשו, הם לא אהבו אחד את השנייה. היא אמרה
שהוא מעצבן והוא אמר שהיא חושבת שהיא יודעת הכל. ניסיתי להסביר
לו שהיא לא חושבת שהיא יודעת הכל, אבל היא באמת יודעת הרבה.
ולה אמרתי שהוא לא מעצבן, פשוט יש לו חוש הומור מוזר כזה שלוקח
זמן להתרגל. אבל הם שניהם כאלה עקשנים ולא רצו להיפגש יותר.
עד היומולדת שלי, אז, הם שניהם החליטו לעשות לי מסיבת הפתעה.
כשהם התחילו להתקשר אל אנשים, הם גילו שיש שתי מסיבות בתכנון,
אז היו חייבים לדבר.
במסיבה, ראיתי שהם מסתדרים. היא צחקה מהבדיחות שלו והוא הקשיב
לסיפורים שלה. שמחתי ששני החברים הכי טובים שלי מסתדרים.

כששבוע אחר כך הם אמרו לי שהם ביחד, רציתי להיות שמחה בשבילם.
באמת שרציתי. אפילו אמרתי להם שאני שמחה בשבילהם. אבל בפנים,
הרגשתי כאילו נפל לי הלב מהחזה אל הבטן, ישר אל מה שזה לא היה
שעשה את הסיבובים הנחמדים האלה בבטן שגרמו לי לחייך. אבל
חייכתי, כי זה לא יפה להרוס.
ובאמת שהם היו מתאימים. שניהם היו יפים וחכמים ומצחיקים ושניהם
היו החברים הכי טובים שלי. וכשהם היו ביחד, הם כל הזמן חייכו.
וכבר אמרתי כמה שהם יפים כשהם מחייכים. כשהייתי עם שניהם, גם
הייתי מחייכת. אבל לא חיוך אמיתי כזה, שגם העיניים מחייכות.
חיוך סתמי כזה, רק של השפתיים. ושפתיים כידוע, משקרות.

עברו כמה חודשים והיא התקשרה אליי, בוכה. "הוא אמר שדי". הוא
גם התקשר ובכה "עשיתי טעות," הוא אמר. רציתי להיות עצובה
בשבילם. באמת שרציתי, אבל לא יכולתי, כי הסיבובים האלה בבטן
הרימו את הלב שלי חזרה למקום וחזרו לרקוד והייתי חייבת לחייך.

אבל בסופו של דבר, הם דיברו וחזרו להיות ביחד. ושוב הלב צנח
ושוב כבר לא הייתה סיבה לחייך.

יום אחד, הם שניהם באו אליי. ישבנו אצלי בחדר ואז הלכתי להביא
להם סיבוב נוסף של שתייה, החמישי במספר. בכל כוס שהבאתי להם
שמתי אבקה כזאת של כדורי שינה. חשבתי שכבר לא ייקח עוד הרבה
זמן שהם יירדמו. וכשהם סוף סוף נרדמו, הם היו זה בזרועות זה,
מחובקים ומחייכים. הם כל כך יפים כשהם מחייכים.
לקחתי את הסכין קצבים הגדולה הזאת שאמא קיבלה במתנה, אני כבר
לא זוכרת למה. והורדתי להם בעדינות את הראש והנחתי כל אחד מהם
על מדף נפרד. אותה הנחתי מול השמש ואותו, על סתם מדף על קיר
אחר. עכשיו הם שניהם שלי, בנפרד. ואני יכולה להסתכל על כל אחד
מהם כמה זמן שאני רוצה, מתי שאני רוצה. וההורים שלי? להם זה לא
ממש מפריע, קצת התעצבנו שהם צריכים להצטופף שם על המדף עכשיו.