על עוגב חיי פרטת בעדינות
ודבר-מה רדום התעורר בי.
דרשת ציות, אהבה וכניעות
בעוד דם תשוקותיי התפרץ בי.
חויתי את מגע פריטתך בכל
רכות תקיפותך השרירית,
אך עם נגן העוגב תוים ללא קול
נאלמה, נעלמה בי מלחמה שברירית.
בימים הייתי כלי נגינה לשמש בידייך
בלילות הפכתני לשפחת אבריך.
בימי חג צליליי נעמו בחוצות
בימות אבל צרמו בכיותיי - נעצות.
הופך בי והופך ללא מעצורים
ובתוכי נערמת אלומת השברים,
וכך, על קרשנדו בוער, מנצח
אתה פורט את חיי כסוהר, כמפתח.
מוקדש לאלה בחיי שגורמים לי השראה ורצון ליצור. אתם יודעים מי
אתם. פברואר 2005 |
