שאול קנה טרנזיסטור עם אזניות. לא שבלתי אפשרי לשמוע רדיו גם
סתם כך, אלא, ששאול רצה שקט, ובבית לא היה שקט. לא היה לשאול
עניין במשדרים מסוימים. הוא פשוט רצה להרכיב אזניות ולהתנתק
מהמהומה סביבו. והמהומה הייתה רבה: אשתו במטבח, שהיה מקום שנוא
עליה, הייתה מטיחה את הכלים בכיור. היא נהגה לומר שהיא "מוציאה
את העצבים במטבח". כשנסתיימו העבודות במטבח, הייתה מתחילה
בניקוי כפייתי של הבית, ואז נאלצו כל בני הבית לנדוד מחדר
לחדר, כדי לא להפריע לה, וכאשר עסקה בשטיפת הרצפה, נאסר על
כולם לפסוע על המרצפות הלחות.
אל השאון של כלי המטבח, היו מצטרפות נעימות קולניות שהשמיעה
הבת הגדולה, במערכת. ואילו הבן האמצעי היה מרותק, מרבית שעות
היום לטלוויזיה, כשאינו בורר כלל בין התכניות. ובשעות בהן אין
שידור בטלוויזיה הישראלית, היה מחפש תכניות בתחנות זרות.
והטלוויזיה, לאורך שעות היום, הייתה פתוחה במלוא עצמתה, גם
כשהקריינות הייתה בשפה זרה.
הבן הצעיר היה מבלה את זמנו במריבות עם אחותו ואחיו, או בפיזור
צעצועיו בכל פינות הבית, והוא מצא לו, יש מאין, את הדרך להשמיע
צלילים  צורמניים, בכל משחקיו ועיסוקיו.  וכך, שאול לא מצא לו
מנוחה בבית. כל שעות היום היה מוקף רעש מחריש אוזניים. גם
בעבודה לא מצא שאול מנוח. כיוון שלא היה זריז, הספיק ללטש
כארבעים אבן ביום, בלבד, בעוד שלחבריו במלטשת-היהלומים הייתה
מיכסה ממוצעת  של למעלה ממאה אבנים ביום.
הגולמנות של שאול, וכן היותו מגושם מעט, התווספה לרעש
מכונות-הליטוש הסובבות סביב צירן כתקליטים עבים. על "תקליטים"
אלה, היו שוחקים את היהלומים הדבוקים אל ידית המכונה "דופ".
שאול היה מקדים לצאת מהבית, כדי להימלט מההמולה. הדרך הקצרה,
ברגל, הייתה בה תחושת חופש מהרעש והלחץ. הכניסה אל בית-החרושת
הסואן והרועש קטעה, יום יום, באכזריות את השלווה הרגעית.
לכאבי הראש שתקפו אותו, לא היה מרפא. "אתה מתוח", אמר לו
הרופא, "אתה עובד בסביבה רועשת. אין לך שקט נפשי!, לדברים
האלה, אין לי תרופה".
בעבודה הבחינו הסובבים את שאול, בהתדרדרותו. הוא היה קצר רוח,
חסר סבלנות, ופזיז. העבודה בליטוש יהלומים נעשית בזוגות: פועל
יושב מול פועל, ואין אפשרות להתעלם זה מזה. ברם, התמעטו האנשים
שהיו מוכנים לשבת מול שאול. מנהל העבודה, איש גוץ ועליז, שהיה
מוותיקי העובדים, קרא לו לשיחה: "שאול!", אמר, תוך שהוא מתקן
את הכיפה השחורה על קרחתו, "יש איזו בעיה? אני יכול לעזור
לך?".
שאול, מדוכדך ועצבני, ישב מולו, מרפקיו הנשענים על השולחן
תומכים את ראשו. הוא הוריד את עיניו ואמר בשקט: "אין לי שום
בעיה!".
"אבל, שאול. אתה עצבני! אתה מוציא כל פעם פחות ופחות אבנים.
העצבנות שלך בסוף תשפיע על הפרנסה שלך. אתה לא חושב ככה?".
עיניו של שאול הוצפו דמעות. הוא בלע רוק, היסס מעט ואמר: "אני
לא יודע מה יש לי. אני מרגיש שאני הולך להשתגע!.." אמר
והשתתק.
"זה עניין של כספים? יש לך איזה חובות?"
"..לא!", התקומם שאול, "מה פתאום?!".
"עניין של בריאות?", המשיך מנהל העבודה.
"לא! ברוך השם! כולם בריאים אצלי".
"אז מה הבעיה?", השתומם האיש.
"..אני לא יודע!!", צעק שאול והטיח בייאוש את כף ידו על ברכו.
מנהל העבודה קם, ניגש אל שאול וטפח על שכמו: "לכולנו יש תקופות
קשות. במשך הזמן הכל יסתדר", אמר.
שאול קם ופנה לצאת  מהמשרד.
"שמע, שאול! מה דעתך, ככה, בשביל לאוורר את הראש, לבוא פעם
לפגישה אצלנו, במועדון, אה?",
"השתגעת?! אצלכם זה חב"ד. לא?".
"לא. זה סתם אנשים שבאים לשמוע קצת על המסורת. מה איכפת לך?
תנסה".
"טוב! אולי", ענה ויצא.
במוצאי-שבת, כשהטלוויזיה החרישה אוזניים בתיאורים קולניים של
משחקי הכדורגל, חש שאול שאינו יכול לשאת עוד את הרעש. הוא נטל
את נעליו, שעמדו ליד הכניסה, מחשש שיפסע בהן על השטיח, ויצא
"להתאוורר", כדבריו.
לא היה לשאול להיכן ללכת. יתרה מזו, התעורר בו חשש שמא יישאל
על ידי מי ממכריו, מה לו בשעת לילה בחוץ. על כן, הלך בצעדים
מהירים, כביכול עליו להגיע למקום כלשהו.
"טבע משונה יש  לאדם", הרהר שאול, "הוא נמשך בלילה אל האור.
כמו הפרפרים". שאול ניסה לבדוק מדוע עלתה המחשבה המוזרה הזו
בלבו, והנה מצא את הסיבה: רגליו הובילוהו לפתחו המואר של
המועדון. הוא פסע באיטיות ובשקט, והאזין. מבעד לדלתות נשמע
קולו של מרצה כלשהו, שהירצה את דבריו בנחת. שאול לא קלט את
הדברים, אלא את הנעימה בלבד. הוא עקף את המבנה והציץ מהחלון.
הקהל שנראה לעיניו היה מגוון: צעירים, מבוגרים וקשישים. הקהל
ישב קשוב לדבריו של מרצה צעיר, מזוקן, לבוש חליפה כהה, נלהב
בדיבורו, מנופף ידיו ומרבה בחיוך. הקהל ניענע בראשו בהסכמה
לדברים, מדי פעם ואף שאל שאלות בהרמת אצבע, כמו בבית-הספר.
שאול הצטער שלא יכול היה לשמוע את המתרחש שם, באולם, מעבר
לזכוכית. הוא עמד בחוץ והתלבט, האם להיכנס, להישאר בחוץ, או
להמשיך בדרכו.
לבסוף החליט להמשיך בטיולו. "תמיד אין לי אומץ להחליט.." אמר
לעצמו במרירות. הוא חלף לאורך חלונות הראווה, הגיע לסוף הרחוב,
עבר לצידו השני והחל בדרכו הביתה.
"אני יודע מה מחכה לי בבית", הרהר. מולו ראה את מסיקה פוסע
לאיטו. הוא קיווה שמסיקה לא יבחין  בו, לכן עצר ליד חלון ראווה
של חנות למוצרי-חשמל. מסיקה הבחין בו.
"אהלן שאול!", שמח מסיקה לעומתו, "מה העניינים? מה נשמע?".
"בסדר! תודה!", ענה שאול.
"אני רואה שאתה מחפש פה על מה לבזבז כסף, אה? מה אתה צריך
לקנות?".
"אני סתם מסתכל.. אה.. שום דבר".
"בא הנה! בא הנה!, ראיתי שאתה מסתכל, ככה על הרדיו הזה. תשמע
ממני! אלה כאן גנבים! אם אתה רוצה משהו טוב, אני יכול להביא לך
מגיסי. אתה יודע, הוא מתעסק בדברים כאלה. הוא גם מוכר בזול".
שאול לא ידע איך לצאת מן המיצר: "לא, לא צריך כלום..".
"אל תפחד! זה לא גנוב. אתה יכול לסמוך על מסיקה שלא יסבך אותך.
מחר אני מביא לך רדיו, משהו מהסרטים. בסדר?".
"בסדר. תודה!".
למחרת, שעה ששאול יצא מעבודתו, חיכה לו מסיקה, עם שקית-ניילון
בידו.
"תשמע! הבאתי לך את הרדיו שדיברנו עליו", הוא הניח את השקית על
מכסה מנוע של המכונית הסמוכה, הוציא מהשקית קרטון ושלף ממנו
מכשיר רדיו חדיש.
"זה המילה האחרונה, כמו שאומרים, במכשירי רדיו. יש לך כאן,
גלים- קצרים, בינוניים וארוכים. אתה יכול לשמוע כמעט את כל
העולם. כל השפות".
"הרי אני לא מבין שום שפה, מלבד עברית", התגונן שאול.
"לא משנה! השפות זה חינם. אתה תיקח אותו, תשחק אייתו קצת ואחר
כך לא תרצה לעזוב אותו. תשמע ממני".
"מה זה כאן, בשקית הקטנה?", הרים שאול צרור מתוך הקרטון.
"אה, זה? זה אזניות. למשל, אם הקטנים מטרטרים לך בראש, אז אתה
תוקע לך את האזניות, סוגר את העיניים.. ושוכח מכל העולם.
ת'מבין?".
המשפט האחרון שכנע את שאול והוא הגיע להחלטה: "אני לוקח!".
שאול הגיע הביתה עם החבילה בידו. לאחר התפתלויות והסברים,
השתכנעה אשתו שהרדיו אינו אלא מציאה. שאול התיישב ליד בנו
הקטן, מול הטלוויזיה, והרכיב את האזניות.  
"איזה שקט!..", התפעל שאול. הרגשת מנוחה אמיתית פשטה באבריו.
הוא עצם את עיניו, נינוח. פניו, המעוותים תדיר, עקב המתח,
התרפו למעין חיוך של סיפוק.
"טוב לי בחיים!", הרהר, "אף פעם לא הייתה לי הרגשת כייף כזו".
הוא ניסה להאזין למוסיקה, אך מהר נוכח לדעת כי לא המוסיקה היא
המרגיעה אותו אלא הניתוק מהרעש סביב.
למחרת נטל עמו שאול את הרדיו לעבודה. חבריו, סביבו התבוננו בו
תחילה בתמיהה, שכן, מכשיר כזה לא נראה מתאים לאיש שהם מכירים.
שאול עצמו, נינוח, עבד בחשק. היום היה ההספק שלו גדול לאין
שיעור.
השקט של שאול ניכר גם בהתנהגותו. שעות הדממה השפיעו על זרם
דמו. שאול החל לפקוח עיניים ולראות ש"החיים זה לא דבר נורא כל
כך". הרעש בבית הפך, לאט לאט, למטרד נסבל. גם בני הבית נדבקו
בשקט הנפשי של שאול, והתנהגותם הייתה רגועה יותר.
שאול העריץ את מכשיר הרדיו, מכשיר שהשפעתו הייתה כה מופלאה.
חדשים רבים לאחר המהפך בחייו, היה יושב בעבודה, האזניות צמודות
לראשו והרדיו כבוי.
יום אחד, בצאתו מהמלטשה, פגש את מסיקה: "נו? איך הרדיו? אתה
מרוצה?"
"מרוצה מאוד, מסיקה".
"איזה תחנות אתה שומע? איזו מוזיקה אתה אוהב? אולי אתה צריך גם
פטפון?"
שאול נבוך.
"אני יודע איזו מוזיקה? מה שבא".
"צ'מע! מחר תאזין בצהריים למשחק של בית"ר ירושלים. זה ברשת
ב'"
"יופי! תודה!"
למחרת בצהריים נזכר שאול בהמלצה של מסיקה. הוא לא היה בקיא בכל
הלחצנים והכפתורים ברדיו, ועל כן ביקש, מהאיש היושב מולו,
עזרה.
"תראה", אמר לו האיש, "יש כאן גלים קצרים וגלים בינוניים וגלים
ארוכים. ויש כאן אף. אמ. ויש כאן אי. אמ. ואתה צריך פשוט לחפש,
עד שתגיע למה שאתה רוצה. הבנת?"
"תודה!", אמר שאול והרכיב את האזניות לראשו.
הוא דומם את מכונת הליטוש והשתעשע בכפתורי הרדיו. נשמעו קטעי
מוסיקה רועשים, שלא נעמו לאזנו. גם בגלים הבינוניים לא מצא אלא
מוסיקת-רוק. אצבעו גלשה אל הכפתור והוא עבר אל הגלים הקצרים.
כאשר החל לחפש לאורך הסקאלה, נשמעו רחשים וצפצופים. בקצה
הסקאלה נשמע קול עמוק ודרמטי: "כאן תחנת השמיים. מדבר המלאך
גבריאל. שידורינו יתחדשו מחר בשעה שתיים!". הקול השתתק ולאחר
הפסקה קלה נשמעו צלילי עוגב רכים, מתמשכים, שמימיים. כשאלה
נסתיימו, נותר רק רחש שקט.
"מה זה צריך להיות?", נדהם שאול.
סקרנותו התעוררה. כדי שהתחנה לא תזוז ממקומה, ביקש מהפקידה
במשרד, נייר-דבק. את הסרט הדביק כרך סביב הרדיו, כך שהכפתור
יישאר במקומו.
בקוצר רוח חיכה למחר, לשעה שתיים.

Gמי ותומר ישבו על הגג והלחימו חוטים חדשים אל האנטנה. היה חם
בתוך הכוך. הכוך נבנה מקרטונים ישנים של טלוויזיה, מהודקים אל
שלד המתכת של הסוכה שנותרה על הגג מהחגים.
"חשבתי שכאן למעלה, בקומה האחת-עשרה, אף פעם לא חם", אמר תומר
ומחה את הזיעה.
"אתה יודע מה?", אמר עמי, "אם כבר משכנו לכאן כבל חשמלי, אני
יכול להעלות לכאן מאוורר".
"יופי!", אמר תומר.
עמי אמר: "בוא נעשה חישוב, מהו הטווח שהמשדר שלנו יכול להגיע".
הוא נפנה אל מחשב הכיס, ערך חישובים, ולבסוף אמר: "אנחנו
יכולים לשדר, לפי החישוב, עד שלושה קילומטר, בערך".
"מי יקלוט את זה?", שאל תומר.
"רק מי שפותח את הרדיו בגלים קצרים. זהו! אין מה לעשות. אי
אפשר יותר מזה".
"בסדר! בוא נעשה שידור-ניסיון".
"מה נגיד במיקרופון?"
"לא יודע. אתה רואה? על זה לא חשבנו".
השניים שקעו במחשבות. תומר הגיע להחלטה. הוא לקח פחית-שתייה.
עם צבת הסיר את המכסה שלה.
"אני אדבר לתוך הפחית, מול המיקרופון. אז הקול שלי יישמע עמום,
כאילו אני מדבר בתוך אולם. זה נשמע יותר דרמטי".
"טוב. נשמע".
תומר הסיט את הכפתור ופנה אל המיקרופון: "כאן קול אלוהים
חיים!", אמר באיטיות, "מדבר המלאך גבריאל, מן השמיים". הוא סגר
את הכפתור והשניים התגלגלו מצחוק.
"שמע! זה לא עסק ככה. בנינו משדר ואנחנו לא יודעים מה לעשות
איתו. צריך להכין את הקריינות. שיהיה מה להגיד. ואולי גם קצת
מוזיקה".
"אתה צודק", אמר תומר, מנגב את דמעות הצחוק.

יום יום, בשעה שתיים היה שאול מאזין לקולות המסתוריים.
"משהו כנראה לא בסדר אתי!", אמר לעצמו. הוא חיפש את מסיקה.
"אני שומע, ברדיו ההוא, כל מיני קולות", אמר שאול סיפר לו על
המלאך גבריאל.
"תגיד לי! אתה משוגע?"
"אבל באמת אני שומע", עמד שאול על דעתו.
"שמע! אתה נעשה פסיכי, אני חושב", אמר מסיקה בזלזול.
למחרת, כששוב נשמעו הקולות המוזרים, ביקש שאול את העובד היושב
מולו, להרכיב את האזניות ולהקשיב. האיש האזין ושאל: "מה
רצית?"
"מה שמעת בתחנה הזו?"
"שמעתי את הקריין אומר: נשוב ונשתמע מחר"
"ואיך היה הקול?"
"סתם קול. שום דבר מיוחד. למה?"
"הוא אמר שהוא המלאך גבריאל"
"שמע! מה זה צריך להיות? אתה עושה ממני צחוק?"
בקופת-חולים, שמע רופא המשפחה את סיפורו של שאול.
"שמע. יש לך בעיה. זה לא עניין רפואי. זה כנראה עניין נפשי.
אולי תוצאה של הצטברות מתחים. אני ממליץ לך לדבר עם
פסיכולוג".
שאול חש את ליבו צונח.
"אל תחוויר! זה לא נורא. אתה לא חולה נפש. אין מה להיבהל.
הפסיכולוג בסך הכל יעזור לך להיחלץ מהמתח. זה הכל. אני ארשום
לך הפנייה".
שאול החל לבקר אצל דוקטור קירשנבוים. השיחות היו נינוחות.
קירשנבוים התמקד בעברו של שאול, וסייע לו להעלות זיכרונות
מתקופת ילדותו. שאול שמח לדבר על עברו. החזרה אל תמונות הילדות
נתנה לו רגעים של אושר, במיוחד הזיכרונות על החגים.
"זה נחמד להיזכר", אמר שאול, "יש דברים שלא נזכרתי בהם כבר
שנים. למשל: הפסח. בימים שלפני הפסח, הבית היה הפוך. שום דבר
לא נמצא במקומו. שתי המלאכות: ניקוי הבית וכן הורדת כלי-הפסח,
היו מתישות. בסופו של דבר, כמו בכל שנה, בדרך פלא הכל היה מוכן
לליל-הסדר.
לפי המסורת, בשעת הארוחה, שולפת סבתא את ה"מימצא התורן" שמצאה
בתוך המזכרות שהיא שומרת. עלינו מוטל לנחש את השימוש בפריט,
ואחר כך בא הסיפור שבגללו שומרת סבתא את המזכרת. הפעם היא שלפה
מתוך מעטפה ארוכה, עיתון ישן, מצהיב, בגרמנית.
"זאת המזכרת האחרונה מסבא, כשהוא עוד היה בסדר", אמרה בקול
נמוך.
סבא, זה לא נושא שמדברים עליו בבית. סבא מאושפז כל כך הרבה
שנים, שבכלל שכחנו אותו כולנו, מלבד סבתא, כמובן. אבא שלי לא
זכה שסבא יגדל אותו. כשאבא שלי היה בן כמה חדשים, אשפזו את
סבא. זה היה עוד בימי האנגלים.."
"על מה אשפזו את סבא שלך?", שאל דוקטור קירשנבוים.
"עזוב!", אמר שאול, "מה? אתה רוצה לדבר כאן על תורשה? אה? זה
שטויות! זה בכלל לא דומה".
"על מה אשפזו את סבא שלך? הוא עוד חי?"
"בטח שהוא חי! הוא כבר עבר את גיל השמונים. סבתא שלי אומרת
שהוא יקבור את כולנו".
"נו?", שאל דוקטור קירשנבוים.
"טוב!", אמר שאול, "אז זה קשור עם מה שסיפרתי קודם. סבא היה אז
צעיר, ויום אחד אחד הוא חזר מהשדה הביתה, והיה בהלם. הוא סיפר
לסבתא שהוא ראה בשמיים מין דג גדול, שט בין העננים. והדג הענק
ירד אליו לאט לאט, ודיבר אליו בגרמנית. אז סבא התעלף וסבתא
קראה לרופא. והרופא אמר שזה קרה לו בגלל שהוא עבד בשדה בלי
כובע. וככה סבא שכב כמה ימים עם הזיות. וכשקם, לקח את הפירדה
והלך לשדה, למקום שזה קרה, והוא חזר משם עם ההוכחה: ההוכחה
הייתה, עיתון בגרמנית. זה אותו העיתון שסבתא מצאה בתוך אוסף
המזכרות שלה. זהו!".
"מה 'זהו'?", שאל קירשנבוים.
"הרופא החליט שסבא לא שפוי. מאז אשפזו אותו. הוא אולי הקליינט
הוותיק ביותר של בתי-החולים לחולי-נפש, בישראל. אבל, אם תדבר
איתו, תחשוב שהוא שפוי לגמרי".
"מתי זה קרה?", שאל קירשנבוים.
"על העיתון שסבתא שמרה, ראיתי, באותו ליל-הסדר שסיפרתי לך, את
התאריך: עשרים וארבע למרץ, שנת עשרים ותשע".
קירשנבוים שרק: "זה לפני דורות. המון זמן".
קירשנבוים התבונן בשעונו: "כבר מאוחר", אמר, "נמשיך מחר
בשתים-עשרה. בסדר?"
"להתראות", אמר שאול ויצא.
קירשנבוים שב הביתה בשעה מאוחרת.
"אני סחוט", אמר לאישתו.
"הילד צריך אותך", אמרה לו, "יש לו איזה שיעורי-בית. משהו
בגיאוגרפיה או בהיסטוריה".
"טוב", נאנח קירשנבוים והלך אל חדר-העבודה.
"יופי שבאת", הרים הבן את ראשו מהאנציקלופדיה. הוא סגר קלסר
בצבע תכלת ואמר: "גמרתי להכין עבודה למורה לגיאוגרפיה. אני
צריך להגיש אותה בעוד כמה ימים. תוכל לעבור על זה?"
"אני הרוג עכשיו. אין לי כוח".
הילד הוריד ראשו באכזבה.
"תשמע!", אמר לו וטפח על ערפו, "תן לי את הקלסר. אני אקח את זה
מחר לעבודה, ושם אוכל לעבור על זה".
"טוב, אבא".
"עכשיו תצחצח שיניים ותלך לישון".
"אבא, העבודה חשובה לי. זה הולך לציון בתעודה".
"יהיה בסדר. אל תדאג. על מה בעצם כתוב כאן? מה הנושא?"
"הנושא זה: 'פרק בהתפתחות התעופה'".
"איזה מין דברים נותנים לכם בבית-הספר?"
בבוקר, במשרד, בדק קירשנבוים את לוח העבודה:
"יש לי חצי שעה פנויה בשעה עשר. זה הזמן לעבור על העבודה של
הילד", חשב. כשהוגשה לו כוס התה, הוציא את הקלסר. הוא התחיל
לקרוא, תוך לגימת התה. הוא רפרף על החומר, במהירות.
"איזה כתב? מסכנה המורה שתצטרך לקרוא את החומר", אמר לעצמו.
בסוף העבודה, היה מצורף נספח: תצלום דף מעיתון. קירשנבוים עיין
בדף. אחרי קריאת השורות הראשונות, נזכר בדבר מה. הוא המשיך
לקרוא בהתרגשות. ככל שקרא, התעצמה התרגשותו. כשסיים, סגר את
הקלסר ונפנה אל הטלפון הפנימי: "אני מבקש שישלחו לי את הפציינט
שאול".
שאול נכנס.
"הפגישה שלנו זה בשעה שתים-עשרה. לא? עכשיו רק עשר וחצי", אמר
שאול.
"כן", אמר קירשנבוים, "אתה זוכר שסיפרת לי על הסבא שלך,
אתמול?"
"אל תתחיל עם זה, דוקטור. אותי לא תשכנע שהשיגעון אצלנו זה
תורשה.  תעזוב אותי עם זה. טוב?"
"אולי תיתן גם לי לדבר?"
"טוב", וויתר שאול.
קירשנבוים פתח את הקלסר שלפניו. דפדף בו עד שהגיע לנספח, ואמר:
 "סיפרת לי שסבא שלך אושפז בזמנו, בגלל שהוא דמיין איזה
דברים. זוכר? קוראים לזה, בלשון המקצועית: אילוזיות. סיפרת לי
שהוא הסתובב עם סיפור על איזה דג גדול שירד מהשמיים. הוא שמע
קולות בגרמנית. היה לו עיתון בגרמנית. זוכר?"
"זוכר. אז מה?"
"אתה זוכר גם באיזו שנה התרחש המקרה של סבא שלך?"
"זוכר. זה היה באלף תשע מאות עשרים ותשע".
"טוב. אז תשב ותשמע מה שאני מקריא לך!", ציווה קירשנבוים, "אני
לא מתכוון מילה מילה. רק תקשיב!".
קירשנבוים התרווח בכורסא, הרכיב את המשקפיים והחל:

"'הצפלין בשמי ארץ ישראל'.
זאת הכותרת. ואחר כך כתוב:

הרפתקאות ה'צפלין' - הנוסעים רוקדים ומשחקים שחמט - מחזה נהדר
- ברכה למלך מצרים - ה'צפלין' יחזור לפרידריכסהאפן.
קרנבל הפורים בשנה זו, יהיה שונה מהרגיל. ראש העיר הא'
דיזנגוף, שלח טלגרמה לגרמניה, אל הדוקטור אקנר, הקברניט של
ה'צפלין', לרדת בתל-אביב, כדי שהנוסעים ישתתפו בקרנבל.
ספינת-האוויר הגרמנית שיצאה בתחילת חודש מרס מגרמניה, כשעל
סיפונה כשלושים איש, הגיעה לשמי העיר חיפה בשעה חמש. שם נערכה
לה קבלת פנים מרחוק, על ידי הגרמנים, תושבי המושבה הגרמנית
בחיפה. הגרמנים כתבו על קרשים מסויידים את הכתובת:' צפלין!
ברוך בואך!', וכן הניפו דגלים גרמניים.
רבבות עיניים היו נטויות כלפי מעלה. קטרי-הרכבת ברכו אותה
בצפירות. "הדג הענק", כפי שכונתה הספינה על ידי הצופים שט
בשמיים מעל מושבות השפלה והטיל 'קונפטי' וכן עיתונים..."    
קירשנבוים השתתק.
"תן לראות את העיתון!", ביקש שאול.
"בקשה".
"התאריך", אמר שאול בלחש, "הוא: עשרים ושמונה למרץ, אלף תשע
מאות עשרים ותשע".
"נכון", אמר קירשנבוים.
"וכל השנים האלה טען סבא שפשוט לא מאמינים לו.."
"תראה, לא היה אז רדיו. במושבות לא היו קוראים עיתונים. אז הם
לא ידעו מה שקורה בעולם".
"כמעט ששים שנה הוא שם, בפנים..."