סיימתי את ההשתלמות בירושלים, והתחלתי בנסיעה חזרה. הגשם ניתך
באלכסון, מול פנסי המכונית. דמות בשחור חצתה, כעיוורת,
בפתאומיות, את הכביש. בלמתי בחיפזון, מתנשף מבהלה. עצרתי בצד,
יצאתי שפוף, בגשם, ותפסתי את האיש בכתפו וצעקתי: "אתה משוגע?
אתה רוצה למות? אתה לא רואה איך שאתה הולך?"
האיש, ישיש עם זקן דהוי, לא הגיב על צעקותיי. עיניו היו מופנות
למטה.
ניערתי אותו: "אתה לא שומע מה שמדברים אליך?"
האיש התעורר, הרים את עיניו, התבונן בי לחלקיק שניה. המבט
הקצרצר הזה, היה כל כך מוכר. האיש הושיט לי את יד ומילמל בקול
מונוטוני: "צדקה! צדקה! שהשם ייתן לך בריאות! צדקה!". הוא ניגב
את פניו הרטובים מגשם, בשרוולו והמשיך: "משיח כבר בא?"
את האות שי"ן ביטא כאילו היא סמ"ך.
שלחתי ידי לכיסי ונתתי לקבצן מספר מטבעות. עזבתיו לנפשו ושבתי
אל המכונית. המשכתי בנסיעה, ובהארת-פתאום, בכעין התקף-לב,
תפסתי: "הרי זה הרבי של הבן של הרצל!"
אחר כך, אמרתי: "שטויות! הקבצן הזה הוא הרבי? לא יכול להיות!"
עצרתי בצד, ושיחזרתי את המפגש עם הקבצן. העליתי בדמיוני כל
פרט: הטיית הראש, המבט. אבל בעיקר, החלפת האות שי"ן בסמ"ך.
האופן בו ביטא את המילה: משיח. הוא אמר: מסיח. ישבתי הלום.
תמונות עברו לפני עיני, כמו בסרט. כאילו זה קורה עכשיו.
הרצל חיתן את בנו. קיבלנו הזמנה בנוסח הרגיל. רק מקום הארוע
היה סתום עבורנו: מושב אורה. סמוך לירושלים. ישבתי תוהה, מה
מצא לו הרצל, תושב נתניה, להשיא את בנו, אי-שם, במקום
שכוח-אל.
איציק ושרה צילצלו שנבוא איתם לחתונה.
"תגיד!", שאלתי את איציק, "מה פתאום החתונה שם, באיזה מושב
כזה? אין אולמות בנתניה?".
"תבין!", לימד אותי איציק, "הבן של הרצל הוא תלמיד ישיבה. הרב
שלו, יש לו פרינציפ: הוא לא עוזב את ירושלים. ומצד שני, הרצל
צריך להתחשב בקרובי המשפחה שגרים בשפלה. אז הוא עושה את החתונה
במקום הכי קרוב לשפלה, שעדיין שייך לטריטוריה של ירושלים. אתה
מבין?".
לא הבנתי.
"מה יש לרב הזה שהוא לא עוזב את התחום של ירושלים?"
"הרב הזה הוא חסיד, מאלה שמצפים למשיח שיגיע כל יום. הוא לא
מתרחק מירושלים, כי הוא רוצה להיות בין מקבלי פניו. עכשיו אתה
מבין?"
ההסברים של איציק נראו כל כך הגיוניים ופשוטים, שלא נותרו לי
שאלות. אבל משהו נזרע בקרבי והתחיל לצמוח שם. והמשהו הזה,
שחילחל שם, עורר בי חרדה. פתאום תקפה אותי אותה תחושה, אותו
דחף ישן, בלתי נכבש. אותו דחף שגרם לי בכיתה יוד-אלף לערבב
למורה לכימיה את החומרים שכמעט וגרמו לפיצוץ המעבדה. אותו דחף
שבעקבותיו שמטתי רימון-יד בקורס מכי"ם, לרגלי המדריך, שהיה
בהלם עד שנודע לו שכלל לא הוצאתי את הניצרה. אותו דחף שבגללו
הכנסתי במחשב של המשרד, תחת הכותרת 'הצעת התקציב השנתי', -
מתכון לעוגת תפוחי עץ.
הגענו. הוצאנו את המטריות, ורצנו, כפופים, אל האולם.
בתוך המהומה וברכות ה"מזל-טוב!", הקהל הדחוס, והתזמורת הרועשת,
הלך ותפח בקרבי אותו דחף זידוני. מדי פעם שלחתי מבט אל
המיקרופון, בולם את התשוקה לגשת וליטול אותו בידי. הטקסט היה
כבר מוכן בראשי. חזרתי ודיקלמתי אותו, ומצד שני, עשיתי מאמץ,
כמעט פיזי, להתעלם ממנו.
איכשהו, לא ברור לי כיצד, מצאתי את עצמי מחזיק את המיקרופון
ביד. אינני זוכר מה אמרתי תחילה, בכל אופן, התזמורת נשתתקה,
ובעקבותיה גם הקהל. יכולתי לראות את האנשים, יושבים, הסכו"ם
בידם, מחכים למוצא פי. ילדה אחת, קטנה, שאלה בקול: "אמא! למה
יש פתאום שקט?"
התבוננתי סביב. הקהל ציפה כנראה לנאום ברכה לזוג הצעיר. כחכחתי
בגרוני, כמקובל. מישהו אמר: "נו! תגיד כבר 'לחיים' ונרים
כוסות!". שלחתי מבטי לכיוון הרבי. הוא ישב שם, זקנו ופניו
הלבנים מתבלטים על שחור
בגדיו, ראשו נשען על כף ידו, והוא שקוע במחשבות.
"אני רוצה להודיע לרבי: כרגע פירסמו הודעה ברדיו שהמשיח הגיע!
הוא נמצא ליד הכותל המערבי!".
הקהל לא ידע איך "לאכול" את הדברים: האם זו הופעת בידור
מתוכננת, או שאני סתם איזה לא שפוי. ראיתי שכולם מחכים להחלטה
אם לפרוץ בצחוק פרוע או למחוא כף. ההבעות התחלפו על פני
האנשים, כשהרצון לצחוק כמעט גובר על השאר, ונוצרה מין אווירה
של המתנה, לראשון שיגיב. המתנתי אף אני.הרבי, פלט באידיש, בקול
חרישי: "א-משוגענער!".
תחילה עיכל הקהל את דברי הרב. אחר כך ההתלחשויות הפכו לשאלות.
תשובות. וצעקות: "תורידו את החוצפן!". ואני המשכתי לעמוד,
המיקרופון בידי, במין שיווין-נפש. כשהמהומה הגיעה לשיאה, קרבתי
את המיקרופון אל פי: "אתה!", הצבעתי לעבר הרבי, "אתה אומר
בתפילת שחרית, שאתה מחכה למשיח שיבוא כל יום. אז איך אתה יכול
לא להאמין שהוא כבר בא?"
שוב נוצר שקט. כולם חיכו למוצא פיו של הרבי. והרבי, שעל פניו
היתה עד עתה מין הבעה של ביטול, ניסה להיות אדיש, אך המבטים
דקרו אותו. עיניו הופנו אלי בארסיות: "המסיח יבוא על חמור,
נכון?",
את האות שי"ן ביטא כאילו היא האות סמ"ך.
"נכון!", עניתי.
"אז אני רואה סהחמור כבר הגיע!", אמר הרבי בפסקנות.
"זאת לא תשובה!", התערבה גברת מהקהל.
"נכון! נכון!", הצטרפו אליה קולות נוספים.
"אם שמעת שהמשיח הגיע", אמרתי, "אתה צריך לדעתי, אם אתה באמת
מאמין, להרים טלפון ולשאול. איך אתה יכול ככה סתם להתייחס
בביטול להודעה כזו? אולי היא נכונה?"
"זה לא יכול להיות!", אמר הרבי.
"לא יכול להיות שהמשיח בא?", שאלתי בלעג.
"לא!", ענה הרבי.
"למה?"
הרבי התפתל במצוקה, אך הלחץ של הקהל, לא הניח לו להשאיר את
הדברים ללא תשובה.
"זה לא יכול להיות! צריך איזה הכנות לפני ביאת המסיח. הוא לא
יכול לבוא ככה סתם!".
"איזה הכנות?", שאלתי בלעג, "אולי זיקוקים? אולי ברקים
ורעמים?"
אותו רגע הבריק ברק עז, החשמל באולם כבה לשניה, ואחר כך נדלק,
ואז הרעים רעם אדיר. הרבי התעלם מהברק, הרעם ומהפסקת-החשמל
ואמר בשקט: "צריך שיהיה איזה נס..."
"נכון! נכון!", נשמעו קולות הסכמה בקהל.
"מה זה נס?", שאלתי.
"מסהו מעל לטבע!", אמר הרבי בפסקנות, "אני לא יודע מה!".
הרצל, שעד עכשיו לא התערב, חש כנראה שהגדשתי את הסאה, כמו
שאומרים. הוא התקרב אלי ואמר בקול מלא תחינה: "דחילאק! אל
תקלקל לי ת'חתונה! מה אתה עושה לי כאן פילוסופיות?"
איכשהו, ירדתי מן האולימפוס, והסכמתי איתו בלב, שבאמת צריך
להפסיק עם זה. עשיתי סימן לתזמורת, שימשיכו לנגן, אבל,
להפתעתי, קם אחד מהאברכים האלה, שישבו ליד הרבי, ואמר: "רגע!
אנחנו מחכים לתשובה מהרבי!"
"בקשר למה?", שאלתי.
"בקשר למשיח!", ענה בטון בוטה והסתכל לכיוון הרבי.
כל שאר האברכים קמו בסערת רגשות, והתנפלו על הצעיר, ואם הקהל
לא היה מתערב, היו קורעים אותו לגזרים. הרבי ישב שם, ראשו בין
ידיו, מבטו נעוץ בשולחן, והוא נראה כמי שחרב עליו עולמו.
בשקט שנשתרר, נשמע המילמול שלו, כמו תינוק בוכה: "מהרסייך, ממך
ייצאו.."
"צלחת מעופפת, זה מעל לטבע?", שאלתי במיקרופון.
"אני לא יודע מה זו צלחת מעופפת", אמר הרבי.
"אז מה? איזה הכנות צריך?", שאלתי.
"למסל", אמר הרבי בקול חרישי, "לפני המסיח צריך לבוא אליהו".
"ומה תעשה אם יבוא אליהו הנביא?", החזרתי לו בשאלה, "תתייעץ
איתו איך מביאים שלום בינינו לבין הערבים, למשל? או איך
משפרים, סוף סוף, את הכלכלה ומוציאים את עם ישראל מהבוץ? או
אולי, איך גורמים לכולם לחזור בתשובה?"
הרבי לא ענה. הקהל, שנטה לצידי, המתין למוצא פיו, אך הרבי לא
מיהר. והדממה העיקה. אפילו הילדים הקטנים חשו שאין זה הזמן
למשחקים. כל מאות העיניים היו נשואות אל שפתי הרבי.
לאחר זמן רב, נאנח הרבי, השתעל שיעול קטן ואמר: "אם אליהו
הנביא, אליהו התסבי, מגיע עכשיו ומכריז על בוא המסיח, אנחנו לא
נסאל אותו על סלום, וכלכלה ועוד דברים תפלים כאלה...".
"אז מה יותר חשוב?"
"דבר ראסון... והכי חסוב.. זה, סיפתור קודם בהתחלה את כל
הבעיות סעליהן נאמר בגמרא: תיק"ו. כלומר: תסבי יתרץ קוסיות
ובעיות..."?
לאחר דקה ארוכה של שקט, פרץ מפי צחוק פרוע. והצחוק התגלגל וסחף
את הקהל, וגם האברכים, תלמידיו של הרבי, נדבקו בצחוק, והאולם
כולו שאג בצחוק היסטרי, והדי הצחוק התגלגלו ברמקולים, החוצה,
אל החשיכה. והצחוק נמשך ונמשך.. .
איציק בא וסחב אותי בכוח מהבמה החוצה, אל המכונית, שם חיכו לנו
הנשים. נסענו הביתה ואיש מאיתנו לא הוציא מילה בדרך, מלבד אשתי
שאמרה מדי פעם: "צריך לאשפז אותך!"
כעבור איזה חצי שנה, באחד הביקורים של איציק ושרה, שאל איציק:
"אתה יודע מה קרה לרבי?"
"איזה רבי?", שאלתי.
"הרבי ההוא. מהחתונה של הבן של הרצל. אתה לא זוכר?"
"אה! נו? מה איתו?"
"התלמידים שלו הדיחו אותו מהישיבה".
"למה?", שאלתי.
"מה זה 'למה'? בגללך!".
"מה עשיתי לו?", תמהתי.
"בגלל השאלה הזו על המשיח!", ענה איציק, "אחד כזה..", המשיך,
"נפלט לחלוטין מן החברה שלו. הוא יכול להתדרדר, כמו שאומרים,
עד פת-לחם!. אף אחד לא יתעסק איתו. המקסימום שהוא יכול לעשות
בגילו, זה, אולי להיות קבצן!". |