כשתום העיר את שחר, השמש כבר שקעה והיה חושך.
"קומי, היפיפייה הנרדמת", תום נשק לה בעדינות על מצחה, "הגיע
הזמן להתעורר."
שחר התמתחה בעצלות, וחיוך עלה על שפתיה כאשר היא פקחה את עיניה
וראתה את תום.
"עכשיו אני יכולה כבר לצאת מהאוהל?", רטנה בקול מתפנק.
"כן, כן, אני מרשה לך...", הוא חייך ועזר לה לקום.
היא יצאה מהאוהל, והוכתה בתדהמה.
על כל ענפי העצים נתלו וילונות ורודים עדינים, ומאחוריהם שחר
יכלה לראות שהועמדו נרות קטנים, בוערים. במרכז המקום בו חנו
השניים עמד ארגז בינוני ועליו מפה, כמעין שולחן, ולידו שני
ארגזים קטנים לישיבה. על השולחן המדומה עמדה עוגת יומולדת
גדולה ועליה 17 נרות שדלקו בעליזות, ולידה שתי צלחות וסכו"ם.
"נו, מה דעתך?", תום חייך אליה.
"זה... זה יפיפה!", שחר הצליחה לבסוף לפלוט.
"מוצא חן בעינייך?"
"מאוד... אבל... למה?"
"טיפשונת, זה יום ההולדת שלך, זה למה!"
"אבל... למה כל הנרות האלה, ה... האווירה הרומנטית?"
"סתם... שיהיה מקורי", תום חייך.
שחר הסתכלה עליו במבט מוזר.
"טוב, את מתכוונת להתנפל על העוגה שלך היום?", הוא צחק.
היא חייכה.
"כן, בוא נזלול!"
שניהם התיישבו לצד השולחן, תום פרס את העוגה ושם פרוסת עוגה
בצלחתו של כל אחד מהם.
"מי הכין את העוגה?", שאלה שחר.
"צר לי להגיד - אבל שמו של השף המהולל אינו ידוע...", צחק
תום.
"מתי הספקת לקנות את זה?"
"כשישנת."
"היה איפה למצוא עוגה?"
"אם יודעים היכן לחפש..."
היא חייכה.
הם אכלו את העוגה במשך כמה דקות, שותקים.
לבסוף תום שבר את השתיקה.
"מה קרה, בלעת את הלשון?"
היא הביטה בו.
"לא."
לפתע היא קמה ממקומה והתיישבה על שפת הנחל, שמה את רגליה
היחפות במים.
תום הביט בה מספר שניות, ואז בא והתיישב לצדה. שניהם שתקו.
"על מה את חושבת?", תום שאל לבסוף בשקט.
שחר לא ענתה, ורק המשיכה לשכשך את רגליה במים.
"או שמא עליי לומר על מי את חושבת?", תום חייך, אבל חיוכו
היה כואב.
שחר הביטה בו, אבל עדיין שתקה.
תום גם הוא שתק למספר דקות.
"כמה מוזר זה, שאת נמצאת אתי וחושבת - עליו. קצת לא הוגן, את
לא חושבת?"
שחר חזרה והביטה בו, מבטה כועס.
"מי אתה שתגיד לי על מי לחשוב? מי אתה שתתיימר לנחש על מי
אני חושבת? מה אתה בכלל יודע על אהבה?"
"טיפשה, אני הרי אוהב אותך!", הוא צעק עליה, ואז השתתק.
שחר הביטה בו כמוכת ברק.
"אני אוהב אותך...", אמר שנית, לוחש, קולו שקט.
עיניה של שחר נתלו בו, גדולות כעיני איילה.
'אלוהים אדירים, אני באמת טיפשה!', היא חשבה לעצמה באיטיות,
מתקשה לעכל את המציאות, 'איך... איך מעולם לא שמתי לב?'
תום שתק, ראשו מורכן, עיניו נעוצות במימי הנחל השקטים המתנהלים
להם בשלווה.
"את... תשכחי שאמרתי את זה, טוב?", פלט לבסוף.
עיניה לא הרפו ממנו.
"אתה... באמת התכוונת לזה?", היא שאלה אותו בקהות חושים.
"לעזאזל אתך, כן. בוודאי שכן. כבר שנתיים", הוא טמן את ראשו
בכפות ידיו, אבל לא בכה.
שחר הביטה בו עוד מספר שניות, ואז קפצה לנחל, בבגדיה.
"מה... מה את עושה?"
"אתה בא או לא?", שאלה אותו, מעט מטושטשת.
הוא הסתכל בה, תמה, ולבסוף שאל, מהסס קמעה:
"עם הבגדים?"
היא כבר הייתה הרחק ממנו, שוחה עם הזרם, ולא ענתה לו. אולי לא
שמעה אותו.
תום נאנח, הוריד את חולצתו וקפץ למים.
הוא מיהר לשחות אחריה, אבל גילה שהיא נעלמה.
"שחר?", הוא חיפש אותה מסביבו, קולו מודאג, "שחר, אל תתחבאי לי
עכשיו..."
לפתע הוא חש בזרוע רטובה שאוחזת בכתפיו.
הוא הסתובב, והדבר האחרון שהספיק לראות לפני הנשיקה היו עיניה
הסגולות של שחר. אחר-כך הוא כבר היה יותר מדי בעננים מכדי לשים
לב למה שהולך סביבו.
הנשיקה קרתה כל-כך מהר, שתום לא הספיק להבחין מה הולך אתו.
שנייה, והוא מצא עצמו מתנשק עם שחר. והו, אלוהים, זה היה
חלומי!
במשך נצח הם היו אחוזים האחד בזרועות השנייה, בתוך הנחל הקר,
פשוט מתנשקים ומתנשקים.
לבסוף שחר התנתקה ממנו, ותום מצא עצמו שנית מול העיניים
הסגולות, הגדולות, שכה אהב.
"מה... למה?", מלמל בחוסר אונים.
היא חייכה, ושמה אצבע רטובה על שפתיו.
"הייתי מאוד עיוורת בשנים האחרונות. לא רק מכיוון שלא הצלחתי
לראות שאתה אוהב אותי, אלא בעיקר מכיוון שלא הצלחתי לראות שכבר
לפני זמן רב חדלתי לאהוב אותו, והתחלתי לאהוב אותך. זה היה
כל-כך ברור מאליו, שלא הייתי מודעת לזה. ואני לא מתכוונת לבזבז
זמן נוסף על חוסר הבנה", והיא משכה אותו אליה לנשיקה נוספת.
תום הרשה לעצמו סוף סוף להתענג על הזכות שלא הייתה לו עוד
מעולם - לחבק אותה, לא כידיד, לאחוז בה כפי שרצה לאחוז, לנשק
אותה, ויותר מכל - להיות חופשי לאהוב אותה. הוא חש נפלא על כך
שסוף סוף יכול היה להעניק את האהבה העצומה ששכנה בקרבו אל האדם
אותו אהב מכל.
שחר חייכה לעצמה בעודה מנשקת את תום.
כיצד יכלה להיות כל-כך עיוורת במשך כל השנים הללו? הוא אהב
אותה, רמז לה, ניסה לגרום לה להסביר, והיא תמיד הייתה כל-כך
שקועה בעצמה! היא לא הייתה מסוגלת לראות שתום אהב אותה כל אותו
הזמן. ועכשיו, כשידעה, התפלאה על עצמה, כיצד ולא ידעה זאת
קודם. זה היה כל-כך ברור שהוא אהב אותה והיא אהבה אותו. שחר לא
האמינה ב'האחד', או בכך ש'לכל סיר יש מכסה', אבל היא חשה כל-כך
מחוברת לתום, שלא הבינה איך הטילה בכך קודם ספק. היא מצאה את
החצי השני שלה. כעת היא שלמה.
כעת היא יכולה לתת לעצמה את הזכות להרגיש ולהיות מאושרת.
והיא ידעה שגל לא יהיה מסוגל עוד לגרום לה כאב. נסגר מסך על
החלק ההוא בחייה, והתחילה כעת מערכה חדשה במחזה.

גבריאל ישב לצד מיטתה של צליל, רועד מבכי חרישי.
כשצליל שלחה את ידה וליטפה את ראשו, הוא לא יכל עוד לשמור הכל
בפנים
"צליל!", בקעה מפיו זעקת שבר, "איך אוכל לחיות בלעדיך?"
"הו, אתה תוכל לחיות בלעדי. בוודאי שתוכל. תתגבר על זה יותר
מהר משתחשוב...", ידה עוד ליטפה את שיערו, אצבעותיה משחקות
בתלתליו.
"כמה מוזר שלא אגע עוד בתלתלים אלו לעולם", מלמלה לעצמה.
"איך אוכל להתגבר על זה? צליל, את היית ידידתי הטובה במשך
שנים, היית לי חברה, אחות, ולבסוף... לבסוף גם לאהובה. ויותר
מזה. זה לא היה סתם קטע ללילה אחד, צליל. כעת אני מבין שכל
השנים האלה אהבתי אותך באמת ובתמים ו..."
"אל תתחיל עם זה שוב", צליל שיסעה אותו בקול קר כקרח וקשה
כאבן, "כבר דיברנו על זה לפני שנה. שנינו הסכמנו על כך שאינך
אוהב אותי. לא כפי שהייתי רוצה שתאהבני. אז למה להתחיל שוב עם
השקרים? לא אמות בשלווה רבה יותר אם תגיד לי שאתה אוהב אותי.
שנינו יודעים שזה לא נכון."
גבריאל נעץ בה מבט במשך כל הזמן הזה שדיברה, ולפתע חדרה אליו
אט, אט, ההבנה - שכל אותם שנים הוא טעה. הוא אהב אותה. אהב
אותה יותר מאשר את עצמו, יותר מאשר את אלוהיו.
"צליל, אבל אני כן אהבתי אותך. את צדקת - תמיד עצמתי את
עיניי כנגד צערך האמיתי, עצמתי את עיניי כנגד האמת - גם נגד
האמת שלי עצמי. שיקרתי לעצמי, והאמנתי בשקר. אם לא הייתי משקר
לא הייתי מסוגל לעמוד בזה שבגדתי כך באלוהיי. רק כשתירצתי עצמי
בכך שזאת לא יותר ממשיכה גופנית, הייתי יכול לעמוד בכך שחטאתי.
אם הייתי מכיר בפני האמת, לעולם לא הייתי מסוגל לסלוח לעצמי,
לעמוד בכך שביצעתי פשע. הייתי משתגע. אבל כעת, כשהכל נגמר, כעת
אני מבין. סוף סוף הצלחתי להתגבר על הפחדים שלי, על החומות
המזויפות והמטופשות שבניתי לעצמי..."
צליל השתעלה בכבדות.
"קצת מאוחר, הלא כן?", צחקה חלושות.
גבריאל אחז בידיה, מתייפח, בלתי מסוגל לשלוט ביגונו.
אלוהים אדירים, היא צודקת! איך זה שרק כשלא נותר עוד זמן, אנו
מודים בטעות! אנו מבינים את הדברים שמאוחר מדי בשבילם. ובאמת
מאוחר מדי.
אני אוהב אותה, והיא גוססת. אני אוהב אותה כל-כך, והיא לעולם
לא תוכל ליהנות מאהבתי אותה.
לבו זעק, והוא המשיך להתייפח, טובע בצער של עצמו, בצער על
הילדה הקטנה שלו, היחידה שאהב, שתמות עוד מעט, צער על עצמו, על
שהיה כל-כך עיוור, צער על שניהם - שפספסו את הדבר היחיד שהיה
עשוי לגרום להם אושר.
והוא קם ממקומו וחיבק את צליל בחוזקה, מתייפח בזרועותיה. פניה
נהיו חיוורים יותר ויותר, וגופה נחלש, וידה עודה מלטפת אותו
ברוך.
"אז זאת... פרידה, אני משערת...", היא מלמלה, וידה קפאה.
גבריאל הרים פניו אליה, וכשעיניו ננעצו בעיניה הבוהות, גם הוא
קפא לרגע.
מגרונו בקעה יבבה אחרונה, ועיניו סגרו את שמורות עיניה. לנצח.
הוא טמן ראשו בצווארה, שהיה עודו חם, והמשיך לבכות חרישית. ידו
אחזה בידה הקטנה, ודמעותיו החמות המשיכו לזלוג עוד שעה ארוכה
על גופה, ששכב חסר אונים וחסר חיים על המיטה הקטנה.

בקצהו השני של העולם, גל התעורר משנתו בבהלה.
בבשרו עברה צמרמורת.
גופו רעד כולו, מצחו הזיע, והדבר היחיד שיכל לחשוב עליו היה:
שחר.
היה לו חלום עליה, וכשהוא התעורר - הוא לפתע קלט, שבעצם הוא
אוהב אותה. לא את דניאל, ולא אף אחת אחרת, רק אותה.
הוא קם ממיטתו, התלבש, ותוך חמש דקות יצא מהבית. הוא הגיע אל
ביתה של שחר בטרם עברו עשר דקות נוספות.
הוא צלצל באינטרקום של ביתה, והיא ענתה לו.
"שחר, זה גל", הוא קרא, מתנשף מהריצה.
"אה, זה אתה.", קולה נשמע כרגיל, "מה... מה אתה עושה פה?"
"אני צריך לדבר אתך. אני יכול לעלות?"
במקום תשובה, הוא שמע את הזמזום של האינטרקום, והוא דחף את דלת
הכניסה, ועלה במדרגות, שלוש בכל פעם, עד שלבסוף הגיע אל הדירה
של שחר. היא הייתה לבד בבית.
הוא נכנס פנימה, והלך אל החדר של שחר. היא ישבה בפינת ההסבה
שלה, על פוף קטן וצבעוני, ונעצה בו מבט שואל.
הוא הלך אליה במהירות, ונישק אותה. לא על הלחי, כי אם על הפה.
היא מיהרה להוריד אותו ממנה.
"מה... מה עבר עליך?", היא תמהה, מבטה מופתע.
"אני... אני לא יודע... אני רק יודע שאני אוהב אותך. היה לי
חלום עליך, והתעוררתי, והבנתי - שאני אוהב אותך. הרי זה מה
שרצית, הלא כן? כעת נוכל להיות מאושרים!", והוא ניסה לנשקה
שנית, אבל היא דחפה אותו מעליה.
"איחרת", היא חייכה אליו ברחמים, "איחרת בפחות מעשרים וארבע
שעות. אני מצאתי את האחד והיחיד שלי בלילה שעבר. מצטערת."
הוא הביט בה, לא מבין, והיא הביטה בו בחזרה, עיניה מלאות
ברחמים. כיצד יכלה שלא לרחם עליו? על אף שפגע בה, הוא נראה כעת
אומלל כמו כלבלב פצוע.
"הו...", הוא מלמל בחוסר אונים, "הבנתי. אז... אין סיכוי, את
אומרת?"
היא הנידה בראשה בשלילה.
"מאוחר מדי. מצטערת."
על אף שריחמה עליו, משהו בתוכה שמח על שהוא שסובל עכשיו, לשם
שינוי. כמה שהיא סבלה בגללו!
"אבל... אני לא מבין, מה גרם לשינוי הזה?"
"אני לא יודעת. משהו גרם לכך שאתה הבנת שאתה מאוהב בי כשאני
הבנתי שאיני מאוהבת בך. מוזר, אבל עובדה. אני מצטערת, אבל אין
מה לעשות."
הוא העיף בה עוד מבט אחד, ואז פנה לצאת מחדרה. כשהגיע אל סף
הדלת עצר, הסתובב אליה ואמר:
"דרך אגב - שמת עדשות מגע?"
שחר הסתכלה עליו בבלבול.
"לא, למה?"
"העיניים שלך. הן כחולות."
ועזב.

גבריאל צפה בכל זה ממשכנו שבשמיים. עיניו יבשו זה מכבר, בעיקר
מכיוון שלא נשארו לו עוד דמעות.
הוא הסיט את הוילון של חלונו, ופנה אל מיטתו. הוא אחז בידיו את
התמונה של צליל, ההיא שהייתה תלויה על הקיר בחדרה של צליל, בה
רואים אותה ואותו רוקדים יחדיו.
"כמה מוזר", מלמל אליה, "וכמה טיפשי. רק אחרי שמתת, המשאלה של
שחר התמלאה. והיא כבר לא חפצה בה. אבל לא מתת לשווא. אם לא
היית מתה, אני לא הייתי מבין שאני אוהב אותך, וגל לא היה מבין
שהוא אוהב את שחר. הכל בא מאוחר מדי. אני איחרתי, גל איחר.
המקביליות עשו את אותה הטעות. שלא ניתן לתקנה כעת. ניסגר
המעגל, צליל. הצלחת לגרום לגל לאהוב את שחר, הגשמת לה את
המשאלה, על אף שהיא כבר לא חפצה בה. ובכל זאת היא מאושרת. ורק
גל ואני נותרנו לבדנו. שנינו איחרנו, צליל. כל החיים שלנו רק
איחרנו. הוא יתגבר, ואני? מה יהיה עליי? אני אשא את מחיר
טעותי, צליל. כל חיי הנצח שלי אמשיך לשלם על הטעות, לשלם על כך
שאיחרתי."
בעודו מביט בתמונה המתנועעת, עיניו נמלאו דמעות. דרך מסך אפור
ומטושטש של דמעות, הוא צפה בצליל רוקדת. ילדה קטנה, תמימה,
שעוד לא ידעה צער וכאב. לו רק יכול היה לשמור אותה כך, לנצח.
ובעודו בוכה, אצבעו ליטפה את פניה הקטנות שבתמונה, והוא חייך
אליה.
"צליל שלי..."

תם ולא נשלם