ובכן... היא הבינה שהשעון עצר.
הרפתה את הידה שאחזה בחוזקה בשעון הקטן, והותירה לו להשמט
מאצבעותיה הקרירות והדקיקות, לריצפת  הבטון שהיתה מכוסה
במרצפות אדמדמות שכבר מזמן החלו להעלות בה חלחלה משונה.
בנופלו הוא השמיע קול מתכתי קצר ולאחר מכאן הדממה חזרה, לאחר
שכבר זמן רב לא הייתה פה עם תיקתוקי השעון.
היא הביטה בעצב בשעון השבור לחתיכות שהיה מפוזר על הריצפה
במעין תיכנון עצמאי... וכך כמו תמיד היא הזילה דמעה לכבוד הזמן
שאולי הפעם יעצור.

יותר מכל בעולם היא שנאה שעונים, התיקתוק הבלתי פוסק שלהם היה
מפריעה לה לישון או להתרכז, או אפילו לפרוט בעדינות/ טירוף על
הגיטרה...
קראו לה פרא... ודאי שם מוזר ועוד לבחורה, אך זה הדבר שיותר
מכל אהבה, את שמה.
פרא התאימה לשמה בדיוק, היא הייתה רצה שעות בשדה, מביאה לשערה
החלק להתנפנף ברוח להרגיש את החופש מחבק אותה, איך הזמן פשוט
חדל מהלהתקיים.
כשעברו דירה לתל אביב, פרא לא חדלה מלשבת בחדרה הלבן והריק
ולבכות, מביטה בערגה באלבום התמונות הישן... בשדה המוריק
שבעודה גדלה לא חשבה שיש לו קצה.
אך התענוג האמיתי שלה שהיה מעביר בה צמרמורת נעימה רק ממחשבות
עליו, היה לשבת רחוק רחוק מהחווה מתחת לעץ מבודד בדיוק כשהשמש
מתחילה לשקוע ולהביט איך העמק נעלם בשקט לתוך האפלה.
כעבור שנתיים בערך, פרא נכנעה והחלה לחיות חיי עיר.
היא גדלה להיות צעירה מדהימה ביופיה הכפרי והפשוט עד כדי אין
כמוהו בעולם.
אך שנאתה הנושנה לא עזבה אותה... היא שנאה שעונים עד כדי חמה
בלתי נשלטת.
לכן תמיד הייתה מאחרת.
הימים שלה התנהלו בשקט ובאיטיות כאילו העולם סביבה לא קיים,
ואנשים ויתרו לה המומים מהמראה הנגלה לפניהם כאשר היא דיברה...
מילותיה כמעט ולא נשמעו, אך זה כלל לא שינה מפני שהבעות פניה
הרכות ותזוזתה שפתיה שבו גם את הקשוח מבין האנשים שעמדו נגדה,
כולל נשים.
לפנות ערב... קצת לפני השקיעה היא הייתה לוקחת רכבת ונוסעת
לחווה הישנה שלה, שכבר נוהלה בידי אחרים.
פרא הייתה נכנסת בשקט המדהים שלה ופשוט יושבת מביטה איך השמש
שוקעת על תוך העמק.
לעיתים גם הייתה נרדמת, חוזרת לתוך ביתה בעיר אל תוך הצעקות של
הוריה המיואשים, בחצי חיוך... יותר מזה לא היה מאז שעזבו את
החווה.
גם היא אהבה את מראה שלה מפני שכאשר הביטה במראה ראתה את
החופש, את הסוסים באורווה  את החציר החמים לאור שמש צעירה, את
הרוח שנשבה על פניה כאשר רצה ובעיקר את השקיעה המיוחדת שהיתה
רק שלה.
עם השנים החווה נהרסה, ועוד חלק מת בפרא.
השנים גם השאירו אותותיהם במזכרת היחידה האמיתית שלה מעולם
האהוב... פניה.
היא לא הייתה נרקיסיסטית וכלל לא אהבה את עצמה, אך כשהביטה
במראה היא ראתה את הבית היקר לליבה משתקף אליה מתוך כל חלק.
והזמן... הוא לא עצר, הוא חנק אותה במהירותו, משאיר בה עוד
סימן להרס.
אז יום אחד גמלה בתוכה החלטה, היא תעצור את הזמן ויהיה מה.

כן... עוד שעון נשבר, היא צחקה בחוסר סיפוק.
הפנתה פניה לצד אל עבר ערימת השעונים שגנבה... בניסיון אומלל
לעצור גם את הזמן של אחרים, בתקווה שאולי פרא אחרת תוכל להשאר
בחווה אחרת תחת אצל עץ אחר, רק עוד קצת.
היא צחקה בערמומיות מהולה בעצב, בעודה מרימה עוד שעון קטן וחסר
אונים.
הביטה בו ארוכות איך המחוגים הקטנים האלו, מנסים לגזול עוד
שניה מחייה וליצור עוד קמט קטן בעורה החלק והקטיפתי, להרוס עוד
קיר בחווה או אולי אף לכרות עוד עץ.
לא היה קץ לרשעות הזמן.
פרא הביטה בו, איך הוא מונח בשלווה בידיה העדינה, עטוף באצבעות
ארכות בעלות ציפורניים בגון שחור דהוי ומתקלף.
הרפתה את ידה שאחזה בחוזקה בשעון הקטן, והותירה לו להשמט
מאצבעותיה הקרירות והדקיקות, לריצפת  הבטון שהיתה מכוסה
במרצפות אדמדמות שכבר מזמן החלו להעלות בה חלחלה משונה.