הכי אני אוהבת זה חופשה לא מתוכננת, כזו ספונטנית. טוב, תלוי
עם מי ומתי כמובן. אז כשאודי צלצל אלי בערב, איך שהתחילה חופשת
הסמסטר ושאל בקולו הסקסי: "תגידי מה את עושה בשבוע הבא?" הייתי
קצת זהירה. אף פעם אי אפשר לדעת מה מתכנן הבחור אז במקום לענות
דוגרי עניתי בשאלה: "למה אתה שואל, דרלינג?"

"אה", עלץ אודי מהעבר השני. "חשבתי שתרצי להצטרף אלי. אני קופץ
לבוסטון - נסיעת עסקים. בא לך?" "לכמה זמן?" שאלתי, כי אני כבר
מכירה את אודי. קפיצה לבוסטון יכולה להמשך אצלו בין יומיים
לחודש.

"אה" ענה אודי. "אני קופץ לשבוע יש לי רק שתי פגישות מתוכננות
מה דעתך שתתלווי אלי - נעשה חיים משוגעים"...

"ומה עם הבחירות?" שאלתי, לא שלי כל כך אכפת מהבחירות. אבל
אודי, זה לא יוותר על בחירות בעד שום הון שבעולם.

" אין בעיות" אומר אודי -"בבוקר נצביע אחר כך בלילה נטוס."
"יש," עניתי, אך הוספתי מניסיון "וכל הזמן תהיה עסוק?"
"בחיי הילדים שלי" עונה אודי - "רק שתי פגישות עסקים. אחר כך
אני כולי שלך..."

טוב...זה אומר שיש לי רק יום וחצי להתארגן, אז קודם כל אני
נכנסת לאינטרנט לבדוק את מזג האוויר בבוסטון: מושלג, טמפרטורות
מתחת לאפס... ווינד שילד קרוב למינוס עשרים. יכול היה להיות
יותר גרוע.

כמובן שאני קופצת לארגן מלתחה. נו, מה לעשות אין לי בגדים
מתאימים לחורף של בוסטון. אז מתחילה ב'קסטרו' מעיל חורף, עוברת
דרך אינטימה בשביל כמה סטים של אנדר: סט שחור, סט כחול, ברגע
האחרון אני מוותרת על האדום, אבל אחר כך חוזרת ולוקחת גם אותו.
כזה סקסי האדום. רגע. אני צריכה גם מגפים עם פרווה בפנים. טוב
ואני צריכה להשאיר גם קצת לאחר כך לדיוטי ולשופינג.

המטוס לניו- יורק מלא עד אפס מקום. אפילו שזו טיסת לילה או
בוקר מוקדמת, תלוי מאיזו זווית מסתכלים, אין מקום במחלקה
ראשונה. אז אנו מצטופפים עם כל ה'עמך' ברגילה. המטוס עמוס
לעייפה. בני ישראל כשרים שחוזרים אחרי שמלאו חובתם למולדת - כל
הדרך מתפללים ושרים. שמחים על תוצאות הבחירות, רוקדים
ומתפללים, וכשלא מתפללים מתחיל יונק בתזמורת והאחרים קולטים את
הקצב וממשיכים. אי אפשר להתמזמז בשקט. שלא לדבר על להיות
עצובים על התוצאות. יותר מידי צפוף.

מגיעים לניו יורק. עכשיו צריך לחכות לקונקטינג לבוסטון . אני
כבר חסרת סבלנות וקצת עייפה. בוסטון לבנה מושלגת וקרה. גם בעשר
בבוקר השמש מסתתרת מאחורי ענן סמיך. מזל שקניתי לי מגפיים
חמות, אחרת הייתי קופאת מקור. לפחות השרתון נשאר עומד על כנו,
והחדר שלנו - בקומה העשרים ושמונה משקיף על כל העיר - איזה
יופי. אבל אודי במקום לבוא ולראות את הנוף מתחיל בסדרת טלפונים
שלא נגמרת. אחר כך מתחיל לעבור על הניירות שלו. "אני יוצא
לפגישה, את תסדרי בלעדי נכון?"

יש לי עכשיו שתי ברירות. ללכת לישון כי אני עייפה או לקרוע את
העיר כי עכשיו בוקר. אני כמובן מעדיפה את השנייה. נו, טוב
יורדת למטה שותה איזה כוס קפה קטן בלובי. ועד אחד - "צרץ איט
און מיי רום נמבר," אני אומרת למלצר. מפתחת שיחה לא מחייבת עם
איש נחמד שקוראים לו סם, שמציע לי להתלוות אליו. בעצם למה לא?
נראה אדם ישר כזה מהדור הישן. אז קודם הולכים להנקוק בילדינג
לאובסרווטורי. אבל בוסטון מכוסה ערפל. לא רואים ממטר. אז אחר
כך מציע סם אולי נעשה סיבוב נקפוץ נראה מה שלום הפינגווינים
בניו אינגלנד אקווריום. נחמדים הפינגווינים האלה, נו שיהיה.
מבלה דווקא נחמד עם סם. אבל כשמתחיל להיות רציני אני נזכרת
שאני צריכה לחזור למלון כי אודי תכף יגיע אומרת טנק יו לדוד סם
וחוזרת למלון. לאודי עדיין אין זכר - וכי למה שיהיה לו - במקום
זאת יש לי הודעה - סוריי ביבי אני מתעכב. אגיע בשמונה ונצא
לבלות. אז מה לעשות? עולה לחדר מדליקה את הטי ווי. מתעדכנת מה
קורה ב'אלה הם חיינו'. נדמה לי שהשניים שם עדיין תקועים באותו
חדר משנות השמונים.

אודי חוזר בשמונה. מעיר אותי בנשיקה. אבל נראה כמו הצרות שלי.
אומר "עוד מעט נצא לאכול מותק. אני רק שם את הראש לחצי שעה
טוב, תעירי אותי בתשע " ולפני שאני מספיקה להסתובב הוא נשכב על
המיטה בבגדים שלו ונוחר.

בשעה שתיים לפנות בוקר אני מתעוררת. אודי עדיין ישן בבגדיו.
אני כבר גמרתי את השינה שלי אז אני יורדת למטה לחטוף איזה כוס
קפה. פוגשת בבר את מיסטר סם. ולפני שאני אומרת ז'ק רובינסון
אנו מרחפים על רחבת הריקודים בסלו איטי ומרתק. כמה טוב שלפחות
סם ער.

בבוקר אין אודי - רק פתק ופרח על הכרית - "הלכתי לפגישה אחזור
בסביבות השעה חמש." שיט, שיט, שיט אני אומרת לעצמי ומה אתה
חושב שאני אעשה כאן עד חמש לבד? נו בטח שיש מה לעשות בבוסטון.
יורדת למטה. פוגשת את סם, אנחנו כבר חברים מאתמול. הולכים
לטייל. אני מציעה את המול החדש בצסנט הייל. יש לי את הכתובת
עוד מהארץ. סם רוצה סיור יותר תרבותי אז נוסעים להרווארד
סקוור. מסתובבים בחנויות הספרים. רואים את קזבלנקה בפעם המי
יודע כמה. אוכלים הוט דוג וצוחקים כל הדרך עד למכונית. דווקא
יום תרבות לא רע.

חמש? בסביבות תשע מגיע אודי כולו נושף. תתלבשי אנו יוצאים עם
השוורצמנים לארוחת ערב. נו אני דווקא חשבתי שהערב יהיה שלנו
אבל מה לעשות ביזנס ביפור פלזר, לובשת את השמלה השחורה הקטנה
שלי - אתם יודעים עם המחשוף מכאן ועד פתח תקווה, וקופאת מקור
כל הדרך מהמלון עד למונית.

השוורצמנים דווקא נחמדים. אישה דקה, גבר גדול. צוחקים כל הזמן
מספרים בדיחות. נו את רובן אני מכירה כבר, אבל מנימוס צוחקת
בכל המקומות הנכונים. מגיעה ארוחת הערב - לובסטר. אני מסתכלת
על השמלה שלי. אין לי חשק לעבוד קשה הלילה. אז אני מוותרת.
במקום זה שותה עוד מרטיני דריי, וויט אה טוויסט ומזמינה סלט.
רק שוכחת שהסלט של הבוסטונים זה רק רבע חסה עם דרסינג. גב'
שוורצמן מסתכלת עלי ולוחשת לא נורא. תזמיני לך אחר כך איזו
עוגה טובה לפיצוי. טוב שיהיה.

אחר כך אודי ומיסטר שוורצמן מתחילים להיות שקועים בענייני מחשב
ואני עוברת לשבת לידי המיס. מקבלת מידע על מה נמצא בסייל. מה
פיילינס בייסמן נסגר? אבל בלומינגדיילס התרחבו יש להם אאוט-לט
נהדר לא רחוק מהעיר. רוצה להצטרף אלי מחר אני נוסעת לשם עם
חברה שלי. אני עדיין לא בטוחה כי אני מסתכלת על אודי שמרותק
למר שוורצמן. את יודעת מה אקח את מספר הטלפון שלך ונראה...

אחרי חצות מגיעים לחדר. אודי מתנדנד משתי אורגזמות ששתה,
ומדליק לעצמו סיגר. הריח של הסיגר עם כל מה שאני הכנסתי לפה
עושה לי כזו מהפכה בבטן שאני מיד הולכת לחדר האמבטיה. מזל שכבר
הורדתי את השחורה שלי, כי אני מקיאה את נשמתי. אז עכשיו אני
נכנסת לשטוף את השיער שלי ועושה לי טוש כזה מרענן איזה עשרים
דקות והראש לי כבר מתחיל להתבהר. אבל עד שאני יוצאת. איפור קל,
שיער אסוף, הסט השחור...אודי כבר נוחר לו במיטה על פניו חיוך
של ... כאילו שבאמת הייתה לו אורגזמה. טוב. מורידה את הסט
השחור ולובשת את הפלנל, שיהיה.

מתעוררת לי בתשע - אודי שוב איננו. רק פתק ופרח על הכרית.
"חמודה שלי עוד פגישה קטנטונת. תהיי מוכנה בחמש." לא אגלה לכם
מה יוצא עכשיו מפי - לא מנומס. אבל אז אני מצלצלת למיס שוורצמן
ודי מהר מגיעה למטה לפגוש אותה ואת סוזי, שפעם הייתה שוש. טוב
נוסעים לאאוט-לט, די קרוב איזה שעה וחצי נסיעה.

מה אני אגיד לכם האאוט-לט באמת חלום, שמכניס את הדיזינגוף סנטר
וקניון הזהב ועוד כמה בצל. רק חבל שיש לי רק ארבע שעות לראות
את הכל. לפחות יש לי מזל שסוזי כבר עשתה שיעורי בית ולוקחת
אותנו רק לחנויות של הסיילס. אני חוגגת. כמה סטים של סדיני
משי, מגבות של קנון כמו שאני אוהבת הגדולות האלה. נו ומתנות
צריך לחברה בבית אז אני מוצאת מחזיקי סירים בחצי דולר לסט
ולוקחת כמה לכל הבנות במשרד שזה בערך עשרים. ובסוף גם קונה
מזוודה חדשה שיהיה לי מקום להכניס את הכל. כן קניתי לי גם כמה
טיי שרטס בזיל הזול 10 דולר לזוג. ולאודי? מה אקנה לאודי? לא
מוצאת כלום אז ממש בכניסה אחרי שאני לוקחת עוד כמה צעיפים כאלה
הגדולים ממשי אני גם קונה לו שתי עניבות, שיהיה.

הפעם אודי לא מאחר. בחמש וחצי מחכה לי בכניסה למלון. הולכים
לדרינק עם הביטונים מבאר שבע ואחר כך יש לנו כרטיסים
לפילהרמונית- איזה כף באך. אודי נרדם לקראת הסוף אבל מספיק
להתעורר למחיאות הכפיים. מיסטר ביטון מציע שנלך לשתות משהו
בציירס. יש לו פרוטקציה אז אנחנו נכנסים. בכלל לא נראה כמו
בסרט. אבל אני לא אומרת כלום רק וונדרפול. למרות שביטון כל
הזמן צובט לי מתחת לשולחן. נו הלילה כבר סוף סוף יהיה לי נחמד.


חוזרים מוקדם. כלומר כבר אחרי חצות. אני שוב לובשת את הסט
השחור. אודי הולך להתקלח ואני מחכה לו.
איך שהוא יוצא אני מבינה שמשהו לא טוב הולך כאן
"מה קורה חמודי" אני שואלת
"לא טוב .לוחץ לי", הוא אומר.

אז את הלילה אנחנו מבלים במס' ז'נרל הוספיטל. אחד מבתי החולים
הכי הגדולים בניו אינגלנד אבל, תשכחו מאי- אר. המיון שלהם נראה
בדיוק כמו איכילוב, רק יותר גדול ויותר בלגאן. בסוף עושים
א.ק.ג. אין שינויים בולטים אבל משאירים אותו בהשהיה. ואני? אני
לידו מחזיקה לו את היד ושומרת עליו מפני השיכור ששוכב לידו.

בבוקר מגיע ד"ר ליברמן, שאני מזהה מיד שהוא תוצרת בית. "תראו
הוא אומר זה נראה יותר קלקול קיבה אבל אנחנו לא ילדים ולא
משחקים אני ממליץ על צנתור ואקו לב. לא אל תעשו כאן אלה אוהבים
לחתוך. תחכו עד שתחזרו ארצה. ובינתיים מנוחה בלי הנקי פנקי"
אומר לאודי ומחייך.

אני כבר לא אומרת יותר כלום. את היומיים הבאים אנו מבלים על
שפת הבריכה בשרתון. כלומר אודי שוכב עטוף בחלוק רחצה לבן עם
פרצוף של תשעה באב, המחשב הנייד על ברכיו. אני עושה בריכות
ובטן גב. רק חבל שסם כבר איננו.

הטיסה הביתה עוברת בשקט. רק ממש בסוף אודי נזכר "יה לא קניתי
כלום לאישה ולילדים יהרגו אותי." אז אני מוציאה את הסט האדום
שלא זכיתי ללבוש אפילו לא למדוד, ונותנת לו שתים מהטיי שרטס
שקניתי לעצמי בבלומינגדלס בשביל הילדים וגם את שתי העניבות,
שיהיה.

ביציאה אנחנו מתפצלים

נו, שואלת אותי צפרירה? איך היה.

מה אגיד לה?
לפחות לא עלה לך אגורה שחוקה...

אני מסתכלת על המעיל והמגפיים שבארץ יכנסו לנפטלין, כי לא
מספיק קר כאן ועל המזוודה שעברה במכס בלי בעיות. כן, חופשה
ספונטנית. כמעט בחינם, אבל איזו חופשה...