- כתבתי בכמה דקות מחרידות של יאוש מביך ופתאומי, שלעולם לא
אתיימר להכתים על הדף. הרגש הזה סמיך מהדם שצורב אותי-

אני כאן, כן, הנה אני,
יושבת ובוכה.
מבינה שעד כמה שרציתי ושכנעתי את עצמי שאני זאת אני, שקיבלתי
את הבבואה המעוותת שציירתי בהשתקפותי,
שאני מכילה את כל הטוב והתום,
שלעולם לא התפשרתי, ושלא מגיע לי להתפשר,
הנה אני מבינה.
אני מבינה שלא איכפת לי.
מעולם לא היה איכפת.
נשארתי בקבוק רעל נשנק, מפעפע מבפנים. מחכה להתפרצות.
מחכה להתרוקנות הרי געש של כאב, של שנאה עצמית, של דיבוקים.

אני מביטה מסביבי ובודקת שאין כאן אף אחד שיראה, שיבחין בחזיון
שלי, מתעוותת.
מתחתנת עם עצמי בשמלת התכריכים, ומתאלמנת ממי שרציתי להיות.


אם תניחו שושנים מפוררות על קברי,
ואם תדרכו עליו חזק-חזק, תוודאו שאני שם,
את זה אין אני יודעת.

אבל אם כן, אולי תרגישו אותי,
ולעולם לא תדעו מה באמת מסתתר מתחת לאדמה.
כל העוברים האלה שמפלחים לי את החזה, שקופצים ממנו וקוטעים לי
את הנשימה,
הם כולם התרכזו לתוכי.
הם רקמו את הבפנוכו המחורר.

ואתם לא רשאים להשתחל בין החורים.
לעולם לא ידעתם למלא את התוכן שלהם, גם אם רציתם..
גם אם השתוקקתם לתת רוך, אהבה, תודעה,
אני לא קיבלתי.
כי אני נרקבתי עם הסוד שהוא צרור מפתחות.
ידעתי הרבה מעבר למה שמותר לצל כפוף לדעת, אבל למרות זאת
סירבתי להכריז שאני נשברת,
קורסת מבפנים.

חשבתי כל-כך הרבה פעמים לרטש לחלוטין, לא לחכות לרעידת האדמה
שתמוטט לי את הבניין של הג'וקרים.
איזה רעידת אדמה בעצם?
לפו שתייצר רוח ביום בהיר ושטוף שמש.

אבל לא יכלתי.
העדפתי לחכות שזה יבוא מבחוץ, שזה יבוא ממכם.
לא יכלתי להטיל על עצמי עוד רגשות אשמה.

אבל הנה,
בסופו של דבר,
אני אמיר כמיהה לכניעה.
ארחף בין שתיהן, ואפול לתוך עצמי.

אני לא יכולה יותר לחכות למשיח בתבנית צרות תוצרת חוץ.


הכל,
הכל מגיע כאן,
מהמקום בו אני יושבת ובוכה.
ל-ב-ד.

אני היא אמא אדמה.

אני ילדתי את הפלנטה שלי,
ועכשיו הגיע הזמן ליילד עולם אחר..

7.3.03