ואם אתם חושבים שרק למדינה ודת יש תאריכים חשובים, טקסים וימי
זיכרון אז אתם טועים. נכון, אנחנו חוגגים את החגים האלה ואת
ימי הזיכרון יחד עם כולם. אבל  החגים האלה מזה זה לא מתאימים
תמיד למצב רוח. אני עדיין זוכרת את הויכוח האם לחגוג את יום
העצמאות מיד אחרי יום הזיכרון. אולי מבחינה רעיונית פילוסופית
צדקו אלה שקבעו שיש לחבר אותם ביחד. אבל לי  זה כל כך לא
מתאים. קשה לי לעטות על פני ארשת עצובה ומיד, כשלוחצים על
הכפתור, ומתחילים עם הזיקוקים, להחליף פנים, לחייך ולשמוח. אני
לא יודעת איך זה אצלכם אבל עד שאני משתחררת מהזיכרונות ומהעצב,
עובר לי החג. עם הימים הפרטיים קל לי יותר להסתדר. ראשית אני
עצובה  או שמחה לא לפי פקודה  אלא כשהלב מתעורר ושנית מה זה
גמיש. אפשר לחגוג או להתאבל מתי שרוצים. כשרואים תמונה ישנה
באלבום, או כשברדיו מנגנים שיר כזה מין שצובט את הלב וזורק
אותי באחת אל מחוזות ישנים או....

הזריקה שלי אל מחוז שכזה  היא כל כך טבעית, ואין לי שום בעיה
ללכת אחורה וקדימה ואחר כך לנחות נחיתה רכה.

חזרתי עכשיו מהסופר. אתם יודעים קניות אחרונות לפני שבת. אצלי
זה תמיד קניות אחרונות, כי אף פעם אין לי זמן להתיישב ולערוך
רשימות מסודרות מה חסר ומה כדאי. אני קופצת לסופר, מציירת לי
בראש כיצד נראה המזווה והמקרר  ונכנסת ויוצאת. כמובן שתמיד אני
שוכחת משהו, אבל בשביל זה יש שכנים לא?

ליד הסופר עמדה ילדה קטנה, עם רשימה כמו שלי אף פעם אין, וחיוך
על הפנים. הצצתי ברשימה. בחטף: שמן, סוכר, מצרכים לשבת לאנשים
שאין להם. מה לא עושים ילדים על מנת לצבור נקודות? גם אני עושה
את זאת. משתדלת כמעט כל יום לצבור נקודות, אתם יודעים, עוצרת
לחייל ומביאה אותו עד הבית, שאימא שלו תשמח.  אבל אני לא
מכריזה על כך בקול רם. אלא לעצמי, סופרת נו, יופי עוד נקודה.
ולמרות שאני יודעת שלא ירשם בשום מקום, אז לפחות אצלי בפנקס
הפרטי שלי זה רשום.

והילדה הזו  והחיוך שלה לקחו אותי אחורה. לא במקרה. עוד כמה
ימים ויום השנה מתקרב. לא אינני עולה לקבר. אני לא מאמינה
בקברים. אני מסתפקת בחור שנשאר אצלי. אני גם יודעת שמתחת לקבר
אין כבר שום דבר. אולי כמה עצמות  יבשות, אבל אצלי, כמו אצל
כולם, כשהורה איננו יש חור.

אבל לא על החור אני רוצה לספר אלא על משהו אחר וזה מיד מתקשר
עם ההתחלה.  אז נתחיל. אינני ילידת הארץ. עד כמה שהדבר יראה
מוזר כי לא רואים עלי כלום, גם אני הייתי פעם עולה. נכון זה
היה מזמן אבל זה לא משנה  את העובדה. מי שהיה עולה תמיד נשאר
עולה, כי אין לו שורשים והוא תמיד מחפש וקשור באיזו קשר עם מה
שהיה שם, עם זיכרונות שלא רצינו  לחלק אתם. עם רסיסים של משהו
שקלטנו בכל זאת. עם תהיות ואולי גם קצת עם מיתוסים.

המיתוס שלי כל כך פשוט שאפילו אי אפשר  לקרוא לו מיתוס  אבל אם
מותר לי להשוויץ עם משהו אז אני משוויצה. כן, גם אני הגעתי
ארצה באוניית מעפילים. כן, באונייה האחרונה שלא נשלחה
לקפריסין. באוניית "ההגנה". אין לי מושג אם זה נכון, האמת מה
זה משנה בכלל. אבל זה בכל זאת נותן איזה שהוא נקודת ציון. איזה
שהיא נקודה בה מתחילים לזכור. למרות שהייתי יותר מידי קטנה
בשביל לזכור באמת. יש לי לפחות איזה שהוא עוגן.

חלק מהמיתוס המשפחתי מתחבר גם עם השהייה במחנה עתלית בחורף של
1946. שנים לאחר מכן כשהפכו את המחנה לאתר תיירותי הלכתי
לראות, לבד, בלי ההורים שכבר לא היו. הסתכלתי על המחנה ניסיתי
לדמיין אנשים שחיו שם. כל שיכולתי לחשוב שבשביל מי שעבר את
המחנות זה נראה די דומה. טוב, אולי אני מגזימה...

אז ככה, אני מנסה לדמיין את ההורים שלי. יושבים  במחנה. בלי
נפש חיה שהם מכירים פרט לאלה שעלו יחד אתם.  תקועים ומחכים.
אני תינוקת על הידיים והם מחכים. אין עבודה אין לאן לפנות.
תקועים.

אימא סיפרה לי באיזה יום של חסד, כיצד הצליחו לצאת את המחנה.
"פשוט מאוד" אמרה, "ישבתי ליד השער, את על הידיים. אבא  הסתובב
עם החברה, ואני ניסיתי לחשוב איך יוצאים.  ראיתי התקהלות ליד
השער וניגשתי. הגיעה איזו משלחת של אנשים חשובים לבושים
בחליפות אלגנטיות." אני בטוחה שכאן בטח טעתה. סמלי הסטטוס
באותם הימים היו כך נדמה לי בגדי חאקי. אולי הרשימה אותה
העובדה שהיו מגוהצים. מי יודע. על כל פנים אחד מהמכובדים, כך
קראה לו ניגש אליה ושאל אותה למה היא עדיין כאן.

ענתה בפשטות. "אין לי לאן ללכת, אני לא מכירה אף אחד". עברית
טרם ידעה, זה בטוח אז אני משערת שדיברה גרמנית או צרפתית או
רוסית. על כל פנים  חשה כנראה קצת מותקפת כי אני זוכרת עדיין
את פנייה כשספרה. הסבירה לו שאם היה משהו שהיה מוכן לחתום לה
ערבות הייתה יכולה לצאת מהמחנה, כל מה שהיא צריכה זה ערבות
לרכישת דירה. איזו חוצפה הייתה לאימא שלי, כבר אז. ואז היא
מספרת הוציא האיש המכובד כרטיס ביקור ואמר: "אם תבואי אלי
לכתובת הזו והזו אחתום לך."

ואימא שלי, תאמינו או לא נסעה לתל אביב, לבושה בשמלה היחידה
שהייתה לה,  בטח השאילה זוג נעליים כי שלה נסחפו לים על כל
הרכוש הדל שהיה לה, וניגשה אל המשרד. והאיש ההוא חתם לה ערבות.
בלי להכיר אותה, בלי שום הנקי פנקי. חתם והיא מוסיפה גם חייך.

בנשימה אחת הוסיפה אימא, "הלוואי והייתי יודעת את שמו, כתובתו.
משהו כדי להגיד לו תודה." אבל כאמור, אימא שלי כבר איננה ואני
משערת שגם האיש ההוא משוטט עכשיו בהנאה, בעולמות אחרים. אבל
האיש ההוא זוכה תמיד אצלי בנקודה. וכשאני אוספת טרמפיסטים,
וצוברת לעצמי עוד נקודה וכשאני עושה עוד כמה דברים טובים
לאנשים, מבלי שיידעו, אני לפעמים חושבת עליו אדם טוב באמצע
הדרך, בלי שום טובת הנאה, אדם שלא זכה לאזכור  בשום טקס ממלכתי
זה או אחר, סתם אדם טוב....

אז אולי בגללו ובגלל עוד כמה אחרים אני עדיין מאמינה בטוב
שבאדם, מי יודע?