המשחק: מי רוצה להיות מליונר.
השלב: שלב אחרון, הקהל כולו שקט אתה עומד פה על המיליון.
השאלה מופיעה מול הפרצוף שלך ואתה מסתכל על כל האותיות, אחת
אחת והן מסתדרות בשורה ישרה.
"מהו המשפט הנפוץ ביותר בבתים בישראל של 2003?"
אתה נלחץ, אבל לא מראה את זה. פשוט תחשוב על מה שקורה אצלך
בבית. תחשוב על המיליון.
והן מופיעות.
א. מה קורה בבית ספר/ עבודה? ב. מה נשמע?
ג. אנחנו לא סוגרים את החודש. ד. אני לוקח (כמות
מסויימת של כסף) מהארנק שלך!
אתה בוחן כל תשובה בנפרד. אצלך בבית המשפט המנצח הוא ד. נגמרו
לך הגלגלים, חבל היית לוקח פה דעת קהל. שם זה בטוח נכון. אתה
מהמר מסתכל על יורם ועל המשקפיים המעצבנות שלו, על הקרקפת
המקריחה שלו ועל החליפה הזאת שנראה כאילו הוא אף פעם לא מתכוון
להחליף אותה וטיפת זעה עוברת לך בין העיניים, מתגלשת על האף.
"ד" אתה מכריז בטוח בעצמך מסתכל ליורם הזה ישר בעיניים. "ואל
תשאל אותי אם אני בטוח." אתה מוסיף, הקרציה הזאת, לך תדע למה
הוא מסוגל.
"אין בעיה, אני לא אשאל כלום, רק אקיש לי פה את התשובות במסך,
ואנחנו עוד נראה אם אתה צודק." הפולני הזה נותן לך תשובה שאמא
שלך הייתה נותנת לך וזה לא מוצא חן בעינייך כי זה אומר שאתה
טועה. ככה זה תמיד הדברים האלה.
"אני מצטער" אומר היורם הזה מהכסא הנוח שלו ומזווית העין אני
קולט חיוך קטן מתגנב לו לפרצוף. "היית כל כך קרוב, באמת חבל."
"טוב מה התשובה?" אתה פונה ליורם המעפן הזה שלפחות תדע.
"התשובה היא ג. אנחנו לא סוגרים את החודש. חבל שלא לקחת בחשבון
את המיתון..." הוא מודיע לי ולוחץ לי את היד. "אוהדי אתה לוקח
לנו היום רבע מיליון ש"ח. את המשפט הזה לא יגידו יותר בבית
שלך." הוא אמר ועכשיו היה תורי לחייך, הוא צדק. רבע מיליון
בשביל לענות על כמה שאלות. דפקתי אותו.
"תודה רבה יורם, אני הולך לתרום את הכסף הזה לעצמי." יצאתי
מהאולפן. אולי לא מיליון, אבל מי יגיד שרבע מיליון זה לא כסף? |