כבר סתיו. רוח קרירה מעיפה לי את השיער מהפנים, מתחת לעץ
דובדבן שכבר לא פורח. שוכבת על אותה אדמה, אותו מקום בו עברה
עליי ילדותי המאובקת. שוב אני חוזרת לכאן, לאכול פרי מתוק
שהבאתי מביתי, כי עץ הדובדבן לא פורח כבר שנים.
נעלמת כבר מזמן, ואנחנו עדיין פה, נאחזים בגלי פסים סגולים
וצהובים שלא יכולים למלא את החלל שהותרת.
השמש מסנוורת את עיניי דרך ענפים שלא יכולים להגן מפני חומה.
לא הספקתי להגיד שאני אוהבת אותך, עד כלות. סובבתי את
אצבעות-הילדה-הקטנה שלי סביב שיערך שהתארך והתבהר במשך קיץ אחד
ארוך מידי, שאף פעם לא הספיק.
האדמה הזאת ספגה כל כך הרבה, והיא כבר עומדת להתפרץ. אך היא
עדיין מחבקת אותי אליה. מנגבת דמעות שכמעט לא זולגות יותר,
היום כן.
נכנסת לחדר שלך. החלון שלך סגור ואת המזגן כיבינו כבר לפני
שעות. מטפסת על מיטתך, כל כך קטנה ולא מצליחה להגיע עד למעלה,
לפתוח את החלון. שיהיה לך אויר. מתאמצת לא להעיר.   אתה
מתעורר, ומרים אותי אליך. מחבק אותי, הולכים לישון. כמה אני
אוהבת אותך.
גשם איטי מטפטף לי על האף, שנשאר חם ואדום עוד מאוגוסט. פתאום
קר לי.
אתה לא מסכים ללבוש חולצה קצרה. אמא קנתה לך אחת חדשה, בצבע
כחול- כחול שגורם לעיניים שלך לזרוח. אמא נעלבת ואתה בוהה לכמה
רגעים ברצפה, ולוקח אותה. מבטיח ללבוש אותה מחר, לבית הספר.
עוד מעט אני צריכה ללכת לישון, ולך יש עוד זמן. הם כבר לא
אומרים לך מתי לישון כי אתה כבר גדול, ויכול לנסוע באוטובוס
לבד ולשרוך את הנעליים שלך בקשר של גדולים.
הגשם כבר כמעט פסק, ושמש יצאה מהשמיים כדי לייבש את העשב
החום-ירוק ואותי. קשת.
לא יכולה להירדם. יוצאת מחדרי ומותירה דלת פתוחה, כדי שאמא
ואבא לא ישמעו. אני מציצה דרך חריץ בדלת החדר שלך. אתה לובש את
החולצה הכחולה- כחולה ומביט במראה. לא מבחין בילדה הקטנה
מאחורי הדלת. אני רואה שהזרועות שלך מכוסות שריטות. מה קרה לך?
מביט בעצמך עוד מספר רגעים ופושט את החולצה. פונה אל הדלת. אני
רצה בחזרה לחדרי.
שוכבת עוד רגע, ועוד אחד, וכבר חורף, וגשם כבד נופל על כולנו,
דוחס עצמו בין הדמעות, ואנשים לא יודעים שאני עדיין בוכה. רק
גשם, רק גשם.
ציירתי לך ציור בשיעור אמנות היום, בצבעים שמחים, וצבעים
עצובים, ילדה ועפיפון וילד שאבד ונער מחבק ילדה קטנה והיא
בוכה, והוא בוכה איתה.
גשם נוזל על פניי מתחת לעץ הדובדבן, מלטף צלקות עמוקות מידי,
בלב. מנקז את הדם אל תוך האדמה, והיא כבר רוויה בדם שלך
ובדמעות שלי וכואב כל כך.
רצתי לזרועותיך, ואתה חיבקת אותי וחייכת חיוך כואב, וניסית
להחזיק מעמד בשבילי ואז הורדת אותי ממך, במבט קצת עצוב. הראיתי
לך את הציור שלי, והסתכלת עליו במבט מבולבל, ואמרת לי שהוא ממש
יפה. תלית אותו בחדר שלך, ביחד עם כל הציורים המוזרים שלי
והציורים המקסימים שלך, וחייכת אליי.
הגשם פסק וקר לי באצבעות ובגב, והכל רטוב, ולעץ הדובדבן לא
אכפת. גם לי לא.
אמא ואבא יצאו לסרט והשאירו אותנו לבד. שמת לי סרט של דיסני
והלכת לחדר. ראיתי את הסרט הזה כבר יותר מידי פעמים. בערך
באמצע נמאס לי, אז הלכתי לחדר שלך. ישבת ליד המחשב עם סכין
יפנית שלך, משיעורי אמנות. השרוולים שלך היו מופשלים. נראית
שקוע במשהו, אני לא יודעת. הפנים שלך התעוותו. שאלתי אותך מה
אתה עושה, מה קרה לך. פניך החווירו. הורדת את השרוול של החולצה
שלך למטה וביקשת ממני לחזור לסרט. אמרתי שאני לא רוצה.
רצתי הביתה כששוב התחיל הגשם. בפעם הבאה אני אביא מטרייה. בפעם
הבאה אני לא אבכה.
ביקשת ממני לא להגיד לאמא כלום, ושאני לא יעשה את זה גם. אני
בכיתי בדמעות חמות, ואתה חיבקת אותי. הרגשתי נוזל חמים מהידיים
שלך על הגב שלי. אח"כ הלכתי לבכות בשירותים כדי לא להעציב אותך
יותר, וראיתי שיש לי דם על החולצה הירוקה. לא אמרתי כלום,
ניסיתי לשטוף אותה. זה לא ירד. השלכתי אותה לפח.
גשם נוטף מהשמיים שהשחירו מוקדם. אני עומדת מתחת למטרייה שקופה
שיש לי מגיל 5, עם ילדות בצבע בורדו. אור עדין חודר מחלונות
הבתים במעלה הגבעה.
אתה שוב מסתגר בחדר שלך. עומדת מחוץ לדלת. מתגעגעת, מפחדת.
אוהבת. מוזיקה מהדהדת באויר הריק. בלילות אני מתגנבת למיטתך
ומחבקת אותך, ואתה מתרחק. מבקש סליחה. נשיקה על הלחי.  לכי
לישון, כבר מאוחר. מלטף את שיערי.
אני אוהבת אותך נורא. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני
מתגעגעת כל כך, ואני בוכה וצועקת בשקט, בתוך עצמי, וכואב לי
נורא. סליחה. סליחה.
עוד אחד מאותם ימים לבד, יושבת מחוץ לחדר שלך עם בובה-גברת
ובובה-ילדה או עם שיעורי בית או דף ועיפרון, מציירת לך עוד
ציור, וזורקת לפח, ובוכה...
אני מצטערת.
אמא באה לחדר שלך ושאלה אם אתה בפנים. אמרתי שכן והמשכתי
לצייר.
אני מצטערת.
היא נראתה קצת כועסת ועצובה ומאוכזבת. או אולי סתם מודאגת. היא
ירדה לסלון, ואחרי כמה דקות היא עלתה שוב.
אני כל כך מצטערת.
היא פתחה את הדלת לפני שהספקתי להגיד לה שתעצור, או לצעוק
ולהזהיר אותך. אתה בכית ודיממת מכל הגוף, מהחזה והבטן והרגל
והיד, ולא הספקת להסתיר את עצמך. אמא נבהלה נורא. ואז היא
התחילה לצעוק. אני עמדתי קרוב לדלת ובכיתי וכעסתי על עצמי
נורא. אתה יצאת מהחדר והלכת להתקלח. אמא המשיכה לצעוק.
כבר יומיים לא יורד גשם. אני כבר לא בוכה. גם ככה אין מה
שיסתיר את הדמעות, אז עדיף לשמור אותן בפנים.
בבוקר שלמחרת אתה הלכת לבית הספר ולא חזרת. אחרי 3 ימים שלא
היית בבית נכנסתי לחדר שלך, ולקחתי עוד אחת מאותן סכינים.
רציתי לחתוך את עצמי, המתכת הקרה גרמה לכל השערות הקטנות על
היד שלי לעמוד. אבל בסוף לא יכולתי לעשות את זה.
אני לא מוצאת את האלבומים שלך. והקצה של הסדין שלך, האחד עם
הדם, כבר התנקה לגמרי. אף פעם לא הרשיתי לאמא לזרוק אותו,
וישנתי עליו כל לילה.
למחרת, כשנכנסתי לכיתה אחרי ההפסקה הגדולה, ראיתי שהשארת לי
מכתב בתיק. באת לכיתה שלי כשלא הייתי. כתבת שאתה אוהב אותי,
ואתה בסדר. אתה אצל חבר. אתה לא הולך לבית הספר שלך כי אמא
מדברת עם היועצת שלכם כל יום, חבר שלך אמר.     בסוף חזרת
הביתה, אמא הניחה לך קצת. ואחרי כמה ימים נכנסתם לאוטו, אתה
ואמא, והיא לקחה אותך לפסיכולוג. באת הביתה וכבר לא הסתגרת
בחדר כי ידעת שאמא תמיד תמצא דרכים לרגל אחריך. באת לחדר שלי
וסתם דיברת איתי על דברים של ילדים קטנים, ואז נמאס לך והלכת
לקרוא.
יושבת מתחת לעץ וקוראת את הספר שלך, האחרון שקראת. הסימנייה
נמצאת ברבע האחרון של הספר.
כל יום אמא הורידה אותך בבית הספר, לקחה לך את הכרטיס תלמיד
כדי שלא תוכל לברוח, ובאה לאסוף אותך בסוף כל יום לימודים. היא
העירה לך על הריח של הסיגריות ולא היה אכפת לך. הייתם נוסעים
לפסיכולוג, והיית חוזר הביתה, נכנס לשירותים, וחותך את עצמך
שוב ושוב, עמוק נורא, ולפעמים הייתי מוצאת טיפות דם על הרצפה.

למה עזבת אותי? למה לא יכולת פשוט להירפא? אני מצטערת כל כך,
על כל מה שעשיתי לך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת.
כבר לא דיברת איתי, ולפעמים נזכרת בי וליטפת לי את הפנים ולחשת
שאתה אוהב אותי ואתה מצטער. וישנת איתי לפעמים, כמו פעם,
ובאמצע הלילה התחלת לרעוד, והידיים שלך היו קרות כל כך,
והגלדים על הזרוע שלך גירדו לי.
אני מתגעגעת אליך. אני רוצה לישון בתוך הגלדים שלך ולהרגיש את
הקור שלך על קליפת עורי הריקה.
שנתיים היית ככה. ואני כבר גדלתי קצת, ואתה נעשית הרבה יותר
בודד, וכתבת שירים עצובים, ומצאתי אותם במגירה שלך. קראתי כמה
שורות ופחדתי להמשיך. הפסקתי. יום אחד שוב נסעתם, אתה ואמא. זו
נראתה כמו עוד אחת מהנסיעות הרגילות, דלתות נטרקו, פרצופים
ריקים, שקט מעיק שאני שונאת.
הייתי צריכה לשמור עליך, להחזיק אותך קרוב. שחררתי. ועכשיו אין
לי את מי לחבק יותר.
בערב אמא חזרה בלעדיך. היא התחילה לדבר איתי על זה שהתחלת
לשתות אלכוהול, ואתה פוגע בעצמך, ורע לך מבפנים. דמעות התחילו
לעלות לי. הוא חולה, הוא לא אשם. הוא לא אוכל... הוא פוגע
בעצמו וזה לא "נורמאלי". הוא במצב גרוע, ולכן הייתי חייבת..
היא הייתה חייבת לאשפז אותך במוסד לחולי נפש. פרצתי בבכי.
היית יפה כל כך. והעיניים שלך אמרו לי דברים שאף אחד לא אמר לי
אף פעם, וגרמת לי להיות פחות ריקה בפנים.
אמא אמרה שאני לא יכולה לראות אותך עדיין, שעדיין לא הסתגלת
וזה רק יכאיב לשנינו. אז בבוקר נכנסתי לאוטובוס, ובמקום לרדת
בבית הספר שלי, המשכתי לנסוע עוד חצי שעה כמעט, עד שהגענו
למקום שהיה די קרוב למוסד שלך. ירדתי מהאוטובוס והלכתי, וראיתי
אותך יושב עם עוד כמה אנשים בחוץ. הבגדים שלכם נראים אותו דבר.
אתה נראה עייף ועצוב. אני רצה לכיוונך, ואתה מתקרב אל השער
הנעול. השומר עוצר אותך, אבל אתה נחלץ מזרועותיו החזקות. מתקרב
לשער ונופל על ברכיך. אוחז בידי. אני מצטערת, אני אומרת. אני
מצטערת. אתה מנסה לחבק אותי, אבל השומר תופס אותך, ומושך
פנימה. אני מעבירה את שיערך בין אצבעותיי ובוכה.
סליחה שהכאבתי לך.
"אני אוהב אותך," אתה צועק אליי. סתם מהלכת עד הערב, ואז חוזרת
הביתה. אמא דאגה. סיפרתי לה לאן הלכתי והיא כעסה קצת. ואז היא
חיבקה אותי.
כבר מזמן לא ירד גשם. יושבת מתחת לעץ הדובדבן עם שירים שכתבת
בתוך קופסא. נושמת עמוק. פותחת אותה וקוראת.
אחרי חודש שבור בפנים, היא לקחה אותי לראות אותך. לא עוד השיער
הארוך שכיסה את פניך, גזרת את כל שיערך. קרחת. באנו לקחת אותך
בחזרה, אמא אמרה שמשחררים אותך היום, אתה חוזר. חיבקת אותי.
חייכת אליה, כי כזה אתה. נחמד נורא לכולם, גם אליה. ואלי, אחרי
כל מה שקרה. אני אוהבת אותך עדיין, תמיד. אוהבת.
הוא היה לבד, והוא כתב יפה נורא לדעתי, והוא הרגיש לכוד בגלל
עזרה שלא יכולתי לתת לו. יקר שלי. אני אוהבת אותך לנצח.
אתה בבית, כמה טוב לי פה, איתך. ואתה אוהב אותי ומדבר איתי
ואנחנו כמו פעם, כשהיינו קטנים. רק כואבים יותר.
אני אוהבת אותך, תזכור את זה. איפה שלא תהיה.
ציירתי לך ציור ממש יפה, בצבעים מיוחדים שהמורה נתנה לי בבית
הספר. הוא גדול ואדום ושחור וצהוב וירוק. נכנסתי לחדר שלך
בריצה, וחייכתי נורא. החדר שלך היה ריק. קצת דם על הסדין שלך,
בצד. כבר לא חייכתי. כואב לך, אני לא יכולה לחייך. נכנסתי
לשירותים והרצפה הייתה מלאה בדם. אחזת ברובה, והחזה העירום שלך
היה מלא חתכים. נשברתי על הרצפה ובכיתי. במשך שעות שכבתי על
הרצפה ורעדתי ובכיתי וצעקתי וכאבתי עליך. בסוף הצלחתי לקום.
היית לבן יותר, ונראית נורא רזה פתאום. נשקתי לך על המצח
וליטפתי את הפצעים שלך. קמתי ובהיתי בעצמי במראה. ילדה די
קטנה, לבנה נורא, ורק עיניה אדומות-סגולות. פתק היה מודבק על
המראה. אני אוהב אותך, לא רציתי לפגוע בך. כאב לי כל כך, אני
מצטער. תתני לאמא את המכתב שבמגירה שלי. תשמרי על עצמך. תזכרי
שאני אוהב אותך תמיד. זה לא באשמתך, את היחידה שהחזיקה אותי
בחיים עד עכשיו. הוא כתב לי הרבה, וכבר לא נשארו לי דמעות
לבכות. אני מבינה אותו עכשיו, ואני לא כועסת. רק על עצמי
לפעמים. בשבילו נשארה לי רק אהבה.
אומרים שבשבוע הבא יתחיל הקיץ. עץ הדובדבן פורח. אני יודעת
שאתה חופשי.




6.3.2003