ופה הם מקשטים קירותיהם
בצלבי קרס
ואני עומד בתחנת הרכבת
ולא מחכה לי שום
מעבר
והעבר שולח יד
קרה ולופת
אותי ואני מתכווץ למול
אצבעו השותתת בה
מושח את בין עיני ברצועת
דם
שהתחילה אז כשמשח את דלתותם
והם, התמימים, האמינו
שהמוות יפסח מעל ראשיהם
והוא נמשך בין סמטאותיה הצ'כיות
של ביתר ועד
לרחובי.
וגם כשברחתי, כמוך,
דרך השמיים
והגעתי אל מקום מציאות
שונה
אל חיוכים וצפצופים וכתומות
הבגדים וסגולות הצעיפים
והשמש האודמת בשקיעתה כעיגול
המושלם שבין עיניה המבוישות
והצוחקות
הלפיתה הקרה -
הבט במראה, על מצחך פס
הדם
עוד נוזל, מרדף אפך
מקפיא מבטך אל מול
קיר
ופה צלב קרס הוא רק
קישוט.
(בעקבות 'חמסין וציפורים משוגעות') |
