ידיו רועדות כשנזכר בפנים חסרות ההבעה, עדיין מנסות להגיע,
לעזור ולנחם...אך מיד משתתקות.

ליבו פועם.
כל דפיקה מהדהדת בגופו כמו עוד ירייה, צעקה, זעקה ואז...השקט.
השקט שכל כך שנא...

ורגליו...
רגליו הולכות מעצמן, ללא ידיעה לאן, העיקר ללכת, לברוח
ולהמשיך...לא להפסיק להיות.

אך נשמתו, היכן?
עדיין בורחת, עדיין נזכרת באדם שאהב ונלקח ממנו, בפנים הקרות
המגואלות בדם ובפני הפעוטות חסרות החיים.

ידיו משתתקות כמתות
ליבו פועם כליבו של רובוט
רגליו חדלו מלהיות
ונשמתו כואבת את הכאב,
הכאב שנדם ממזמן...