אה, כן. שוב את. הפעם בלי הפלדה החדה? בבקשה! לא עוד פעם! אוי
אלוהים! שוב את מתחילה! תראי, אני אוהב אותך כשאת עדינה. אז
אני נהנה לשבת ולכתוב. לשיר ולחרוז ולצחוק ולעלוז. איזו מין
מוזה את? למה את מתעללת בי? אני ואת, עשינו דברים גדולים ביחד
ונעשה עוד... אבל למה אני צריך לסבול בשביל זה? זוכרת את
התקופה שישבנו אני ואת, והידיים שלי הקלידו שבעה-שמונה עמודים
בלילה אחד ואחרי זה אנשים שקראו לא יכלו להפסיק לצחוק? זה היה
כזה גרוע? זוכרת את הסיפור עם האלים היווניים? איך העזת לנטוש
סיפור שעמד לספר על המקורות שלך? למה הייתי צריך לוותר עליו?
נבלה שכמוך! את אמורה להיות בחורה יפה, בטוגה לבנה, עם פנים
עדינות ועיניים שאפשר לטבוע בהן. למה את באה אלי בבגדי עור
שחורים צמודים? למה על הפנים שלך אפשר לשחוק יהלום? למה יש לך
כזה רצח בעיניים? אל תגידי לי שככה יוצאים הדברים הכי טובים
שלי! אני יודע את זה! זה לא מצדיק שום דבר! העיניים שלי עוד
פעם אדומות הבוקר! למה? בגלל שאתמול, כשאני הייתי הרוג מעייפות
את הכרחת אותי לוותר על שעה של שינה בשביל עוד בלדה... לא
יכולת לחכות עד הבוקר? נבלה! בכל הסיפורים את עדינה ומלטפת. את
לא אמורה להכניס לי סטירות! לטיפות! גרררר, את מרגיזה! אה
ובסיפורים אומרים גם שאת אמורה להיות יפה ועדינה ולנגן בנבל.
כל המוזות מנגנות בנבל. רק המוזה שלי חייבת לבוא אלי עם גרזן!