פה בארץ חמדת אבות, פה מתות להן כל התקוות. זו האמת. את אפילו
לא תנסי להכחיש זאת. את מרושעת מכדי לנסות. פעם, מזמן, היה פה
עם. העם היהודי קראו לו. זה היה מין עם כזה, מוזר, מתבודד ודי
שנוא. אבל העם הזה בכל זאת שרד. אלפיים שנים העם הזה שרד
בגלות. שש שנים העם הזה סבל מרצח - שישה מליון אנשים! אבל העם
הזה שרד! וזה אפילו לא קצה הקרחון! אינקוויזיציה, עלילות דם...
מה לא? אבל העם הזה שרד. אבל אז הגיעה התקופה שגרמה להיטלר
ונבוכדנצאר להתפקע מצחוק. אני מתבייש להיות חלק מהעם הזה. אני
אפילו מכחיש את זה בגלוי. אבל זה לא העם שאשם. כשאיש רוצח את
אחיו, את היא שמשחיזה את הסכין! כשאם מרעילה את בנה, את זו
שרוקחת את הרעל! כשאב אונס את בתו, משחית אותה ואת תומתה, את
היא שגומרת בעונג! כל רגב מאדמתך ספוג בדמם של חפים מפשע. את
מפיצה שנאה ואלימות. את אולי ארץ המולדת אבל ממך נולדים רק
שיקוצים. את אולי ארץ אהבת האל אך השטן הוא זה שנהנה לראותך
מבוססת בדם ושנאה. את מרעילה את נפשותיהם של אנשים, מחלחלת אל
עצמותיהם בלי שירגישו. אני מנסה להתנגד אבל אפילו אני מרגיש את
השנאה. ואת נהנית מכל רגע, אפילו ממי ששונא אותך. את שותה דם
בצמאון שלעולם אינו מרווה. את ערפד כזה. ככל שאת שותה יותר דם,
כך את מתחזקת, מפיצה עוד שנאה ועוד כאב. כל רגב באדמתך מקולל
ומשוקץ. את אם כל חטאת, את שטן, בליעל, אשמדאי ולוציפר. את
האנטיכריסטוס, את גוג ואת מגוג. סוף העולם יפתח מאדמתך, מהר
מגידו שמשקיף על סדום ועמורה. כל כך הולם אותך! את נראית מבחוץ
כמו קופסאת שוקולד - אבל כשנפתח אותך נגלה רק תולעים ורימות
ובשר מדמם! אין חטא שלא ביצעת, אין שנאה שלא חוללת. את מולדת
ארורה, ארץ שנואה ושונאת. את לחשת באוזנו של קין כשזה הרים את
הסכין, את היללת את אנטיוכוס כשזה חילל את המקדש. שמך הוא רצח,
אונס וביזה, שמך הוא שנאה וכאב, שמך הוא רעל על שפתי. אפילו
הגשם מגיע אלייך רק כשהוא באמת מוכרח. לו היה בכוחי לעשות זאת,
הייתי מבעיר אותך באש. לא הייתי משאיר אבן על אבן. לא הייתי
משאיר רגב אדמה אחד לא שרוף. ואז, כשנשאר מאדמתך רק פיח, הייתי
זורה אותה במלח. אפילו זה לא יטהר אותך. מי יתן ויבוא יום שבו
אדם אחד יהיה בעל לב גדול מספיק בשביל לגאול את יושבייך
מסבלותיהם ולהרוג אותם. את בוודאי צוחקת עלי עכשיו. כל השנאה
שאת מפיצה - והנה אני סופג אותה גם. כן, ארץ-שרץ ארורה שכמוך,
גם אלי הגעת. אבל לא ניצחת עדיין. יכאב לך לדעת שאני עדיין
מאמין בדברים כמו אהבה? שאני סולח לאנשים? שאני לא מתנהג כאילו
הכביש הוא שדה קרב? שאני מוכן לתת לשכנים צ'אנס שני? שאני רואה
אדם חסר-בית ונותן לו את הקצת שיש ביכולתי? כואב לך! ארץ שנאה
שכמותך. את המדור העליון של גיא בן-הינום. את עזאזל ואת בבל,
את השער השביעי ואת ויס די-לוך. את אינך ארץ כי אם שד ענק, רוח
טורפת רוחות. את משחיתה אדם וחיה, יולדת שדים ומביאה אנשי זאב
אל בינינו. את אזרעל ובעל, מפיסטו וסמאל. את רשע ושנאה. את
תועבה ושיקוץ. שמך הוא מוות!