מנסה לעבד את מחשבותיי. את מה שהתחולל כאן בעצם. מה שהתחולל
בו, בנפשו, בי - בנשמתי, ולראשונה בחיי כנראה מקבלת עובדות
קיימות בשטח.
מנסה מתוך עצמי, וכן מתוך סכמות קיימות להבין מדוע פעל כפי
שפעל. מדוע זאת הוליך אותי שולל, מתוך אמונה עיוורת כי דרכו
היא הנכונה, ויתרה מכך היא היחידה שתאפשר לו להגיע אל האמת.
אין בי כל ספק כי הוא סמוך ובטוח כי פעל נכונה. כי צו עליון
(שהוא תבונתו) הנחה אותו לאורך כל הדרך. כשכבר החליט על סופנו,
החליט כי בשל צו עליון זה המנחה אותו, עליו לומר לי את כל
האמת, ללא כל סייג. (או שמא ללא קורטוב של אינטליגנציה רגשית).
כלומר, הוא ראה חובה לשתף אותי עד הפרט האחרון כאשר חשף את
התרמית, אך במהלך הקשר מצא כי חובתו המוסרית היא לעצמו בלבד,
ולא לי. לבוא ולהשליך עלי תוצר הצמח מתוך תפיסה אגוצנטרית שלו,
הגורסת כי אין עליו ליידע אותי בהשגותיו לגבי במהלך הקשר -
מעשה זה נתפס בעיניו כאתי... הסיבה: לא להשפיע על התנהגותי
"האמיתית" במהלך הקשר ולבחון את מצב העניינים בינינו עם עצמו
בלבד. עם זאת, להמשיך ולתת לי את התחושה שעולם כמנהגו נוהג,
שהוא אוהב ומכבד, שאנו צומחים ומתפתחים, כשבעצם לא עוד היה כך
הדבר. המבחן מבחינתו היה פרטני. הרמייה לגיטימית  כל עוד ישרת
הדבר את מטרותיו - לבחון האם הוא רוצה בקשר הזה כקשר זוגי או
לא. חשה כחולייה בשרשרת אריסטוטלית, איזשהו אמצעי להשגת מטרתו
הסופית, כשהיא היחידה העומדת לנגד עיניו... המטרה מקדשת את
האמצעי. צמרמורת עברה בי כשחתם את הקשר במשפט: "אני לא מתחרט
על רגע קט מהקשר, אני יודע כי הוא קידם את שנינו אל עבר הקשר
האמיתי שמחכה לנו בעתיד." נאנחתי. נכון, אני מגדירה עצמי ככנה,
אמיתית, ישרה, חצופה קמעה. אך נפשי החמיצה ליבה אל נוכח המשפט
הזה... יש דברים שעדיף פשוט לא לומר.
עניתי לו בהומור מריר מהול בסרקזם: "חבל שלא הכאבת לי יותר. לא
הכאבת לי מספיק כדי שאצליח לפחות לעשות את מה שאני הכי אוהבת
וחושקת בו - לכתוב"
בדיעבד כנראה שהכאיב די והותר.