כשהייתי קטן, התרגלתי לטקס לפני היציאה מהבית: אימא שלי הייתה
עוצרת אותי ליד הדלת ושואלת אותי דרך קבע, כמו כל האימהות
הפולניות, למרות שהיא רחוקה מזה: "וסוודר? אז מה אם קייץ
עכשיו?
וממחטה? וכסף?"
ואחר כך, כשכבר הייתי עם רגל אחת בחוץ, הייתה נכנסת לפאניקה,
בגלל ש: "איך אתה נראה?! מה יגידו?"
ומאז יש לי מין חרדה כזו,
שמא-שכחתי-משהו-ואיך-אני-נראה-ומה-יגידו. מאוחר יותר הצטרפתי
לתנועת-הצופים. המוטו של ה"שבט"
(שבט "בזק", למיטב זכרוני), היה, להיות תמיד מוכן למקרה שאתה
נוחת על אי בודד.
כתוצאה מן החינוך הזה התפתח אצלי מנגנון הגנה: אני תמיד מסתובב
עם תיק. וזה למגינת ליבה של אשתי שהייתה בבני-עקיבא, ששם לא
מכינים את החניכים לשהייה על אי בודד.
מה יש בו בתיק? אם אתם שואלים, זה כבר מראה שאם באמת תגיעו לאי
ההוא, לא תוכלו להסתדר, או שתצטרכו להסתמך על טוב ליבם של
אנשים כמוני, שרואים את הנולד.
בספירת מלאי של הציוד המצוי בתיק, תראו שאין שם כלום. עצם
הקיום של התיק, זה כבר מקנה ביטחון. ועל זה אשתי אומרת שאפשר
להסתפק ברצועה של התיק בלבד, על הכתף. "זה יותר קל!", היא
אומרת.
שהרי מה בסך הכל יש בו: טישיו צריך? בטח! סיכות ביטחון, צריך?
צריך! ומה עם טלכרט? וודאי שצריך! ופנקס ועט וגם בלוק כתיבה,
וסוכריות מנטה וכמה מסטיקים. ומה עם פנקס-כתובות? ולוח-שנה
ומחשב-כיס.
זהו! ממש כלום!
רגע! איזה שטר של -50- שקל למקרה חירום, צריך? איזו שאלה! ועוד
עט רזרבי, גם. ומה עם אולר, בשביל האי הבודד? וכמובן גפרורים.
כי על אי בודד תמיד מדליקים מדורה. (באמת! ככה כתוב בספרים!).
ואם כבר, אז שיהיה גם סוכרזית, כי לא בכל מקום יש. נוסף על
אלה, חייבים גם להחזיק איזו שקית ניילון גדולה, אם פתאום עושים
קניות לא צפויות.
בחורף נכנס לעניין גם מעיל גשם קטן כזה, מתקפל. והמטרייה גם
היא לא נפקד מקומה. ואילו בקייץ מחליפה אותם חבילה של ממחטות
לחות. אה, כן. שכחתי את הפלסטר ואת מפת-ארץ-ישראל, ולוח זמנים
של הרכבת, אפילו שכבר איזה עשרים שנה לא נסעתי בזה, אבל אף פעם
אי אפשר לדעת.
ומה עוד? סוכריות על מקל, שאם אפגוש איזה חבר עם ילד קטן בעל
דרישות גדולות. ואחרון חביב: כזה כרטיס עם תפילת-הדרך. זהו!
כל הכלום וחצי הזה נכנסים בלי שום בעיה לתיק. נכון שתמיד הוא
נראה נפוח, אבל זה מה יש. והעיקר, כמו שאמרנו, זה נותן הרגשה
טובה. אותי לא יתפסו בלי סיכת-ביטחון, למשל.
האמת היא שיש בי איזו תשוקה מתקופת הילדות, לנחות על איזה אי
בודד ולהוכיח לכולם. אבל לא יצא לי. העניין נשאר בגדר משאלה
שלא התמלאה.
יום אחד אני חוזר העבודה ומוציא מהתיבת-דואר הזמנה לחתונה. הבן
של שולה ואיציק, מתחתן. שמחת זקנתי! אתם הרי מכירים את ההרגשת
עונש כשפותחים הזמנה לחתונה: בדיוק כמו שמקבלים דו"ח-חנייה.
אקיצער, אצלנו במטבח יש כזה לוח-שנה, לרישום כל העונשים. אני
בא לרשום, ופתאום אורו עיני: בדיוק באותו תאריך האוטו בטיפול
גדול. אבל אשתי לא מוותרת.
"כתוב שיש אוטובוס לרשות המוזמנים!". את המשפט הזה היא נהנתה
להגיד.
ביום החתונה אנחנו עולים לאוטובוס, עם עוד איזה מאה מוזמנים,
שאנחנו בקושי מכירים אותם, (חוץ מהמורה ללשון, הראלה). ופתאום
אני נותן מכה במצח ומודיע לאשתי שיצאתי בלי התיק שלי. ועוד אני
אומר ש"איך יכולתי לשכוח אותו!".
והיא עונה לי שבטח התחלקתי על השכל אם חשבתי לבוא איתו לחתונה.
ואז התחלתי עם "מה יהיה אם פתאום...", אבל היא בכלל לא הקשיבה
לי.
נסענו.
עברנו איכשהו את האיילון, ואת ראשון-לציון גם. שכחתי לספר
שהחתונה מתקיימת באיזה פרדס ליד נס-ציונה. אחרי הגשר, הנהג
שואל ברמקול אם מישהו יודע איך מגיעים. בנתיים אנחנו כבר
במיחלף אשדוד.
מישהו אמר שהוא מכיר את האיזור מהניווטים. לפי איך שהוא נראה,
מדובר על תקופת הבריגדה, לפחות. הוא אמר לנסוע שמאלה ושמאלה
ואחר כך יש קיצור-דרך, בפרדסים.
היה כבר חושך, והקיצור-דרך רק עשה שריטות על האוטובוס. ובסוף
כמובן שקענו בשלולית. משני הצדדים רק חושך ופרדס, וכלום.
הנהג אמר מה הוא חושב על העצות של ההוא, הזכיר, דרך אגב, את
המקצוע של האימא שלו, וסיכם את אופיו תחת הכותרת: "יא-מיניאק
אחד!".
ואז התחילו אנשים לרדת, ומישהי ביקשה טישיו. ואחת עם תינוק
חיפשה נייר טואלט. וקשישה אחת שאלה אם יש למישהו במקרה
סוכריית-מנטה, וזות'י שחזרה מבין העצים, עם שמלה שהייתה קודם
אלגנטית, חיפשה סיכת-ביטחון.
ואני? אני חגגתי את נצחוני: "את רואה!", אמרתי לאשתי, "אם התיק
שלי היה כאן, המצב היה נראה אחרת!".
אבל זוגתי, לא מתרגשת: "והיית גם עושה מדורה! אה?", היא
אומרת.
שתקתי.
ובנתיים, עד שהנהג הלך לעיסוקיו, בין העצים, המורה הראלה תפסה
יוזמה, לקחה את המכשיר-קשר, ודיקלמה בזו הלשון: "שמא מישהו
יושיע אותנו? אנו במצוקה!".
והמכשיר, שאינו מורגל בשפה מעין זו, פלט: "יאללה! יאללה!
ת'חפפי מן הרשת!".
המורה הראלה נעלבה ופרשה למקומה.
אני, הידוע בעקשנותי, אמרתי בשקט לאשתי שדווקא עכשיו, זה ממש
שעת-חירום ושהתיק שלי יכול היה להציל את המצב. את התשובה שלה
אני לא כותב, כי בכתב אי אפשר להביע את הטון של הדיבור. רק
לנחש!
הנהג חזר מרוגז. הסתבר שהריצ'רץ נתפס לו. הוא לקח את
המיקרופון, ואחרי עשר דקות, אולי פחות, הגיע גרר.
הגענו לחתונה עוד לפני החופה.
"וזה", אומרת אשתי, "העיקר!".
וכך נגוז, על רבע עוף עם רוטב פטריות, חלום הילדות שלי, להציל
את העולם עם ציוד החירום שבתיק שלי.
כשהגענו חזרה העירה, ממש לפני שהנהג הוריד אותנו, הוא אמר
במיקרופון משפט, שבגללו אשתי שונאת אותי, ואני, להיפך, מעריץ
אותו:
"אני לא מבין. אתם כולם נראים לי מושכלים ואינטליגנטים. בטח
קוראים ספרים, וזה. אז איך זה שאף אחד לא הביא איתו איזה תיק,
עם קצת טישיו, סוכריות-מנטה, סיכת-ביטחון ועוד כל מיני דברים
של חירום? אשכרה! אתם עושים לי התפלאות גדולה!".
לנשק אותו על שתי הלחיים. בחיי!