"טוב הגענו", אמר לי כבודו כאשר הגענו , כצפוי, עם שחר אל
קזחסטן.
"מה אתה אומר?", שאל בציפייה.
"זה...אתה עשית?"."כן", ענה האל בגאווה מה, "היו לי כמה דקות
ספייר ביום השלישי של הבריאה, ופתאום באה לי המוזה, וזה מה
שיצא. איך זה? חשבתי עליך כעשיתי את זה. נו מה ת'אומר?"
שאל אלוהים בהתלהבות של ילד בן 4.
"זה...נחמד..." מלמלתי.
"נחמד?", ענה האל באכזבה מה, כאילו שאבתי לו את כל הרוח
מהמפרשים.
"שמע, בהשוואה להולנד זה לא משהו , אבל זה נחמד."
"אוייש זה לא פייר, התחיל אלוהים לקטר, קרעתי ת'תחת כל אחר
הצהריים של היום השלישי בשביל שהמקום יראה טוב. השקעתי בו את
מרבית מאמצי.."
"באמת יש משהו פיוטי בשממה הזו..." (למרות שאותי יותר שיעשעה
העובדה שהמקום שה' הכי קרע ת'תחת בשבילו הוא כה שכוח אל..).
"אתה חושב?" - חזרה הציפייה.
"כן בטח", הנהנתי ברשאי לחיזוק עמדתי - ושמחתי על היותי שחקן
טוב במצבי לחץ.
ה' שמח ואני קבלתי במתנה את קזחסטן ליום הולדת, קמנו וחזרנו
הביתה...

מוסר השכל : אלוהים הוא אישה. וטוב להיות המאהב שלה.