כאמל סילק ממצחו המיוזע את הברחשים של סוף הקיץ. אחר כך פתח דף
חדש במחברת, סימן קווים לאורכו, והמשיך להתבונן בכביש. בשעות
אלה התנועה הייתה מועטת. מדי פעם עבר טרקטור עמוס בירקות, או
חמור נושא עגלה עם הררי זרדים, נהוגה בידי קשישה המחזקת בידה
את הכאפיה המתנפנפת, ובשניה מזרזת את החמור.
כאמל המשועמם הרכיב את האזניות והאזין לרדיו מונטה-קארלו.
המוסיקה השרתה עליו תנומה. הרעש המוכר של מנוע ג'יפ צבאי, העיר
אותו באחת. הוא התבונן בשעונו. השעה הייתה שתיים וחמישים. הוא
הזדרז לציין במחברת, בטור המתאים, את השעה בה עבר הג'יפ מול
הזית-הענף שלצד הכביש.
"בדיוק כמו תמיד! דייקנים, אלה!", אמר לעצמו.
בשבועיים האחרונים, מאז החל בתצפיותיו, היה ג'יפ הסיור מופיע
תמיד באותה שעה. מכל כלי הרכב הצבאיים, שנרשמו במחברת, הייתה
הופעתו של הג'יפ, קבועה ומדויקת, יום יום באותה שעה. משנעלם
הג'יפ, נותרה דממה סביב. החום שיתק את הכל. העצים עמדו בתוך
צילם. עדר העיזים מעבר לוואדי, רבץ ללא תנועה. רק הזמזום הבלתי
פוסק של הציקדות, נמשך גם בחום. גם הזבובים והברחשים לא נכנעו
לחום.
כאמל  הוציא מתרמילו את בקבוק הפלסטיק ולגם מהמים הקרים. זמזום
מנוע מתאמץ, הקפיצו. הוא התבונן אל הכביש. אוטובוס עם מספר
ירוק הגיע מעבר לעיקול, עמוס פועלים השבים מן העיר.
"גם הוא מדייק!", ציין לעצמו. הוא רשם את השעה: שלוש, בטור
המתאים.
"די! אין טעם להישאר", חשב, "כל הרכב עכשיו יהיה של פועלים".
הוא הכניס את המחברת אל התרמיל, יחד עם בקבוק המים, כיסה
באבנים את שרידי הפיתה והעגבנייה שנותרו מארוחת-הצהריים, וירד
בזהירות, בין הסלעים, אל הכביש. בשעות אלה מתחילות המוניות
לזרום על הכביש, בדרכן אל הכפרים. כאמל תפס מונית ונסע הישר אל
ביתו של ג'אמיל.
"איך היה היום?", שאל ג'אמיל בשבתם על המרפסת, מול מגש הקפה.
"אותו הדבר", ענה כאמל.
"והג'יפ?", המשיך ג'אמיל.
"כמו תמיד. באותה שעה בדיוק".
"אני חושב שהג'יפ יהיה היעד שלנו. החיילים האלה כבר שבועיים
במילואים באזור הזה. אם נחכה עוד, הם יגמרו את המילואים לפני
שנספיק לעשות משהו. העניין הוא, שצריך לעשות את זה היטב. הכי
טוב היה, אם היינו מכינים מטען עם שעון. כי אם זה מטען שצריך
להפעיל אותו, אפילו מרחוק, תמיד יש סיכון שיתפסו אותנו. יש גם
סכנה שברגע שנפעיל אותו, הם יתחילו ביריות. אם אתה עושה מטען
עם שעון, אתה בכלל לא צריך להיות בשטח. אתה שם את זה והולך
הביתה. אתה לא מסתכן, וגם יש לך אליבי: אתה ישבת בבית ושתית
קפה כשזה קרה. ככה אני חושב..".
"אני מסכים. צריך להכין מטען עם שעון. הבעיה היא, שאני לא
בדיוק חזק בדברים האלה, אתה יודע. כבר נכוויתי פעם..", אמר,
מצביע על שתי האצבעות הקטועות בשמאלו.
"זה לא בעיה. אפשר לפנות אל חוסני זעים. הוא מומחה. הכימיה
שהוא למד זה בטח יכול לעזור".
"בסדר. ניפגש אצלו בערב".
אצל חוסני זעים לא ניתן היה לנהל שיחה: הרדיו, הטלוויזיה
והילדים הקטנים, לא אפשרו הסתודדות.
"בואו נצא אל המחסן", אמר חוסני.
במחסן, הצמוד לדיר העיזים, היו מדפים לאורך הקירות ועליהם
צנצנות עם אבקות בצבעים שונים.
"מה זה צריך להיות?", שאל כאמל והצביע על הצנצנות.
"אלה חומרים להרכבת כל חומר-נפץ שאתה רוצה", ענה חוסני
בגאווה.
"ומה יהיה אם יעשו אצלך חיפוש?"
"כבר עשו כאן חיפושים. אני אומר להם שאני מייצר תבלינים",
הצטחק.
"והחיילים 'קונים' את זה?", שאל כאמל.
"ועוד איך!".
השלושה התיישבו על ארגזי פלסטיק הפוכים, לאורה של מנורת
'לוקס'.
"מה בדיוק אתם צריכים?", שאל חוסני.
"אני אגיד לך", ענה ג'אמיל בגילוי לב, "אנחנו רוצים להכין פצצת
שעון..".
הוא המתין לתגובה, אך חוסני לא התפעל.
"מה אתם הולכים לעשות עם זה?", שאל.
"מה זה חשוב לך?", התריס כאמל.
"זה חשוב מאוד!", אמר חוסני בכובד ראש, "אם אתה רוצה 'להרים'
בית, זה שונה מאשר משאית, למשל. אתה מבין?"
"בסדר", אמר ג'אמיל, "אנחנו רוצים 'להרים' ג'יפ!.."
"ג'יפ זה לא בעיה", אמר חוסני, "ג'יפ עם שלושה אנשים, נגיד, זה
פחות מחצי טון. רק רגע. תנו לי לעשות חשבון.."
הוא מלמל חישובים שונים ולבסוף אמר: "אם אתם רוצים דווקא שזו
תהיה פצצת-שעון, אז תשיגו לי שעון-מעורר, כזה עם מחוגים, וגם
בטריה גדולה, של שנים-עשר וולט, וזהו. מחר תהיה לכם פצצה
מוכנה".
"זה הכל?" הופתע כאמל.
"כן. זהו! מה רצית?"
"אני יודע? חשבתי שצריך כל מיני אביזרים מסובכים.."
"תשיגו לי מה שביקשתי, ומחר תביאו לי את זה".
"אני מביא לך שעון כזה. יש לי בבית".
חוסני כיבה את ה'לוקס', והשלושה נפרדו, איש לביתו. בבוקר,
במחסן של חוסני, ישבו השניים והקשיבו להסברים על אופן הפעלת
הפצצה.
".. הנה, אתם רואים? הכנתי לכם את החומר, ויוצאים ממנו שני
חוטי-חשמל. עכשיו ניקח את השעון.. הנה, תראו, כאן אני מחבר עם
הקליפס הזה חוט אחד אל מחוג אחד וככה גם עם השני. זה ממש
פרימיטיבי, אבל זה עובד".
"למה אתה שם סביב איזולירבנד?", שאל כאמל.
"זה כדי שלא יהיה מגע. אחרת חלקי המתכת יעבירו את הזרם, והכל
יתפוצץ לכם בידיים. פאהם (הבנת)?"
"כן", ענה כאמל.
כאמל וג'אמיל התבוננו בפצצה. ג'אמיל שאל: "אז מה צריך לעשות?"
"צריך פשוט לכוון את השעון שיצלצל בשעה שאתם רוצים את הפיצוץ.
אחר כך אתם מחברים את החוט הזה, האדום, כאן, וזהו".
כאמל, שהיה חששן מטבעו, שאל: "זה לא יתפוצץ לנו בידיים?"
"אתה מקרה פסיכולוגי, מאז שהתפוצץ לך הכדור בידיים, עברו כבר
הרבה שנים. ואתה עדיין פוחד. הרי היית אז ילד, לא?"
"כן. אבל אל תשכח שהלכו לי אז שתי אצבעות!"
"שמע!", הצטרף ג'אמיל, "אתה בעצמך אמרת שהפצצה פרימיטיבית,
לא?"
חוסני שקע במחשבות. לאחר זמן מה אמר: "אתם יודעים מה? אני אלך
אתכם. בסדר? אני אשים את המטען ואכין אותו לפיצוץ!"
"יופי!", שמח ג'אמיל, "ככה בטוח שזה יהיה בסדר".
כאמל, שנרגע, אמר: "אפשר ללכת לשים את זה היום".
"כבר? היום?", השתומם חוסני.
"כן! אין לנו זמן".
"טוב!", נכנע חוסני. הוא נטל את הפצצה, הניחה בשקית ניילון
ואמר: "אז בואו נזוז".
השלושה יצאו אל מרכז הכפר וחיפשו מונית. נהג המונית הוריד אותם
על הכביש הראשי. הם הלכו ברגל אל העיקול עם הזית-הענף. ג'אמיל
הראה לחוסני את המקום המדויק. הכביש במקום היה משובש. ג'אמיל
איתר שקע בו ניתן להטמין את המטען.
חוסני הוציא את הפצצה משקית-הניילון, והניחה בשקע.
"לאיזו שעה לכוון את הצלצול?", שאל חוסני.
"לשעה שתיים חמישים וחמישים", ענה ג'אמיל.
"מה יש בשעה הזו?", שאל חוסני.
"בדיוק בשעה הזו עובר כאן ג'יפ-סיור", ענה כאמל.
חוסני כיוון את השעון. כאמל הביא חול מהשוליים וכיסה את הפצצה.
הוא פיזר מעט חול על הכביש עצמו. עתה לא ניכר סימן כלשהו.
השלושה ניערו את ברכי מכנסיהם מהחול והאבק.
"בואו נסתלק מכאן", אמר חוסני.
"איזה נסתלק? אנחנו רוצים לראות בעיניים את הפיצוץ", אמר
ג'אמיל.
הם טיפסו על הגבעה, והתמקמו בין הסלעים, בצל הזיתים.
"הרי אמרת..", התחיל כאמל, "הרי אמרת שכל החוכמה בפצצת שעון,
זה שאפשר להסתלק ולשבת בבית, לא?"
"אתה רוצה, אחרי כל הימים שישבת כאן, להסתלק?", שאל ג'אמיל.
"בסדר", נכנע כאמל.
הזמן חלף לאט. החום היה כבד. החולצות נספגו זיעה. כאמל התבונן
מדי פעם בשעון. "הזמן לא עובר", התלונן. הוא הוציא מכיסו את
הטרזיסטור והאזין לרשת ב'. משעברה השעה שתיים, הייתה כבר תחושה
שהנה, הנה, עוד מעט יגיע הזמן. בשעה שתיים וארבעים וחמש אמר
כאמל: "אני מתחיל לספור!"
כאמל המשיך לספור בדממה.
"הג'יפ היה צריך כבר להופיע!", אמר ג'אמיל.
הטרנזיסטור השמיע את ששת הצפצופים שלפני החדשות. נשמע רעש
מנוע. השלושה, שחשו כי דבר מה השתבש, מתחו צווארם והשקיפו מעבר
לסלעים. המתח וההתרגשות הגיעו לשיאם.
"אני צריך להשתין!", אמר כאמל.
"בדיוק עכשיו?", התרגז ג'אמיל.
"משהו לא בסדר!", פלט חוסני.
אותו רגע הופיע בעיקול אוטובוס-הפועלים, נאנק ומתאמץ. השלושה
התבוננו בו בתדהמה שעה שהוא התרומם בפיצוץ אדיר ובלהבת אש,
ונחת על צידו, כשמתוכו נמלטים הנוסעים הבוערים.
ובאותו רגע אמרה הקריינית ברדיו: "שעון החורף נכנס לתוקפו
הלילה! אנו מזכירים למאזינים להזיז את מחוגי השעון אחורה...
".
נשתררה שתיקה. השלושה השפילו עיניים. ג'אמיל, שהתבונן באנשים
המקרטעים סביב האוטובוס הבוער, חיפש
את המילים המתאימות. לבסוף אמר, באיטיות: "מחול השעות!".
"לא!", אמר חוסני, "זה מחול השדים!".